zofim.org.il
  
 


 
שבט כרמל
חץ  דפי מידע דף הבית » שבט כרמל » "ואלה תולדות..."

"ואלה תולדות..." פורסם בתאריך 15/1/2007

חניך, שכב"גיסט, בוגר והורה,

לקראת מפעל השנה שיתקיים ב 19.5.07 הבאנו לכם תקציר מקוצר מאוד מאוד על היסטריית השבט,

התקציר היינו לקוח מהאתר של ריאלי, אך כל המעוניינים לקרוא קצת יותר, בקרוב יצא ספר שלם, הכולל כ-200 עמודים, והוא ללא ספק התנ"ך של שבט כרמל!

 

שבט הצופים "כרמל"כתב: דב מדזיני

ב-1937 נפתח סניף אחוזה של בית ספרנו. ביה"ס ענה (לפעמים אף הקדים) על הצורך של תושבי הכרמל, שהלך והתפתח, לקבל חינוך תיכון. "התזוזה" של יהודי חיפה מהעיר להדר ומהדר לכרמל הייתה אופיינית לשנים לפני ואחרי הקמת המדינה. שנה לפני זאת נוסדו כיתות היסוד במרכז הכרמל, אלא שפיתוח הכרמל, בייחוד עם העליה של יהודי גרמניה, דרש גם כיתות תיכוניות. באחוזה אמנם היה כבר קיים בי"ס יסודי קטן (זיכרון יוסף), אבל ללא כיתות תיכוניות.בשנה הראשונה של ביה"ס באחוזה היו הריכוז ועצם ההקמה נתונים בידי חבר הנהלת ביה"ס, מאיר חיינקין ז"ל, שעל שמו נקרא הבניין של כיתות היסוד בהדר.

מאיר חיינקין, שאגב היה מחנך כיתתי שעה שאני נכנסתי לביה"ס ב-1925, קיבץ "פלוגת חלוץ" לסניף החדש. היו בקבוצה מספר מורים "ותיקים" (אם לא בהוראה, אז כבוגרי המוסד), ביניהם יש להזכיר את אביבה טורובסקי-לנדמן לערבית, יעל לוין לאנגלית ואותי; הגברות אורה שמידט ואלישבע אדלר – לציור ומלאכה. כן התקבלו מורים חדשים: יוסף שוחט ושלמה ארשבסקי (כולם ז"ל) שהפכו להיות מורים מעולים ועמודי התווך של הסניף לשנים רבות.

עם הקמת ביה"ס קיבלתי על עצמי לקבל את התפקיד של ייסוד מה שקראו אז "גדוד הכרמל". שבט האח היה, כמובן, שבט "משוטטי בכרמל" ובראש השבט עמד אריה כרוך שהיה מיסדו.
"משוטטי בכרמל" היה חלוץ תנועות הנוער בארץ והתנועה הראשונה בחיפה העברית. אריה כרוך, אישיות בלתי רגילה בפעולתו ובמסירותו לנוער – היה גם שנים רבות סגן מנהל ביה"ס הריאלי. בצופים הוא עסק בעיקר בעניינים האידיאולוגיים-חינוכיים, הוא גם היה ראש תנועת הצופים הארצית. אני, לאחר שחזרתי לביה"ס כמורה, הייתי אחראי לפעילות האירגונית וההדרכתית.
שתי הכיתות הראשונות של הסניף, כיתות א וב של אז – ה ו-ו יסודית של היום – הן גם הגיל של תחילת הפעולות בצופים.

עד הקמת השבט באחוזה תלמידים שהיו מעוניינים בפעולות הצופים נאלצו לרדת להדר, דבר שהיה קשה מאוד לילדים. תנועת האוטובוסים היתה דלילה מאוד. מכוניות פרטיות כמעט שלא היו בנמצא. הדבר דרש מאמץ ושיגעון די גדול. אלא ש"משוגעים" כאלה היו קיימים.
וכך ב-1937, זמן קצר לאחר התחלת שנת הלימודים, גייסנו מדריכים ראשונים, שהיו בעיקר מתושבי הכרמל. אני טיפלתי אישית, בהתחלת הפעילות.

המדריכים הראשונים שגייסנו להתחלת הפעילות היו מרים אפשטיין-שרון לבנות ודוד בילסקי לבנים – אח"כ הצטרפו מדריכים נוספים, כמו שולה פיי-לביאל, חנה וולף ואחרים.
מיד עם תחילת הפעילות דוד בילסקי נהרג בתאונת דרכים, ואני פניתי למאיר זרודינסקי (אלוף זורע...) למלא את מקומו. לגדוד ראשון זה קראנו "גדוד דוד".

בשנה השניה לקיום ביה"ס באו שינויים חשובים. למנהל ביה"ס התמנה לוי וולף, איש בעל תכונות טרומיות כאדם ומחנך, שקבע את אופי ביה"ס לשנים רבות. ה"יד" לאדם נמצאת בחורשה לפני הכניסה לכיתות היסוד של היום. לראש השבט התמנה מורה הסניף, הוא יוסף שוחט – אף הוא מחנך בעל שעור קומה. השבט הפך לשבט "הכרמל".

הקשר שלי עם השבט נשאר בהיותי יו"ר ההנהגה המקומית של צופי-חיפה ול"ספק" המדריכים מחברי משוטטי בכרמל, עד שהשבט יוכל להקים חבורת מדריכים מבין חניכיו.
גידול היישוב היהודי בחיפה והקמת בתי-ספר חדשים הביא גם ל"התפוצצות" בפעולות הצופים ובהקמת שבטים חדשים, הכול לפי המתכונת הנ"ל. משך זמן קצר נוסדו שבט "בת-גלים" בהנהלתה של בוגרתנו – מורתנו (לצרפתית) – בטי גנון ברגמן שהפכה לאגדה עוד בחייה; שבט גאולה, בהנהלת שמואל ביאליק, שבט נוה שאנן ע"י בי"ס "הלל". כדי ש"שבט האם", יוכל לספק את המספר הגדול של המדריכים שנדרשו, ערכתי קורס מדריכים מקיף, שנערך במגרש ביה"ס באחוזה, אליו גייסתי את מיטב המדריכים בנמצא.

מתחילת פעולת שבט "הכרמל" נתקלנו בקשים לא מעטים. בקיץ פעלנו בחורשה, בימי החורף הסכים ביה"ס לפתוח לצופים את שתי הכיתות שלו לפעילות הצופים.
כשנוסד ביה"ס, הוא שכן בצריף הירוק שהוקם במקום. היו בו שני חדרי כיתות ושני חדרים קטנים למנהל ולמורים. לאחר שביה"ס בנה את הבניין הקבוע שלו (כיתות היסוד של היום) התפנה הצריף לפעילות הצופים.
מאחר שאני כותב דברים אלה לעיתון של מורי ביה"ס, ברצוני להבהיר, שהפעילות בצופים היתה כהשלמה מבחינה חברתית של המוסד. ד"ר בירם לא היה כל-כך נלהב לפעילות הנוער ברוח תנועת הנוער, בייחוד לאחר שחניכי הצופים בחרו כדרכם בהגשמה חלוצית. אולם לאחר שהוא הבין את הצורך, וביה"ס קבע את הקשר, הוא תמך בצופים במלוא יכולתו.

הבעיות היו רבות. לא רק בעיית תקציב,אלא בייחוד למצוא את המורים המתאימים שהיו אחראים לשבטים ("משוטטי בכרמל", "הכרמל" וצופי הים).
בשעה שמורה חדש רצה (או רצתה) להורות בביה"ס של אז – הנכונות והיכולת להדרכה בצופים היו אחד הגורמים (הלא מבוטלים) לקבלת המשרה.

ב-1942, בשעה שהתגייסתי לצבא הבריטי, עוד המשכתי לעזור בפעילות הצופים, אבל ב-1943, כשנשלחתי לשירות בחו"ל, הצופים עמדו לפני משבר, וזאת גם עקב העובדה שאריה כרוך ניהל את ביה"ס החקלאי בפרדס חנה ועזב, זמנית את חיפה.
פניתי לד"ר בירם (שהיה גם מורי וגם ידידי), שימצא פתרון לנוער הנפלא שהיה בשורותינו, ועוד בידי המכתב וד"ר בירם שלח אלי לטריפולי-לוב, שם שירתתי למעלה משנה (בלי חופשות ובלי פלאפון...). במכתב ד"ר בירם הודיעני שנמצא פתרון: הוא העביר את יצחק שפירא מהנהלת ביה"ס במוצקין - גם הוא ב"אימפריה" של ביה"ס הריאלי - כדי שינהל את הכיתות התיכוניות בהדר, ויהיה ראש שבט "משוטטי-בכרמל" ואחראי גם לשבט "הכרמל" וצופי הים.
עלי לציין ששפירא מילא את התפקיד שנים במסירות רבה, עד שחזרתי לתפקידי בביה"ס ובצופים.

רשימת המורים שפעלו בצופים היא ארוכה ולא תהיה מוכרת לקוראי דברי אלה.
אזכיר רק מספר שמות שמלאו את התפקיד של ראש השבט כמו אהרן אהרונסון, אברהם דגני וגלעד שפירא.

שבט הכרמל גדל והתפתח, הפך להיות השבט הגדול מבין שבטי חיפה. כמו ש"משוטטי-בכרמל" הקימו את "הכרמל" הוא מצדו הקים את שבט "עמית" במרכז הכרמל. קשרי עם השבט למעשה לא פסקו לאחר שבננו הבכור היה מדריך שליח מטעם ההכשרה שלו, ונכדי הצעיר נמצא בשלבי התחלה.

הפעילות בשבט "כרמל" - ברוח תקופת ערב הקמת המדינה

אורי לוברני
כתב וערך: יניר רובינשטיין

60 שנה - תקופה ארוכה. הזיכרון כבר איננו כאשר היה והזכרונות מאותה תרופה ראשונית על הכרמל בחיפה מעומעמים לא מעט.
התחלתי את תקופתי בצופים במסגרת הלימודים בבית הספר הריאלי העברי בחיפה. מייסד ומנהל בית הספר באותם ימים, ד"ר ארתור בירם, ראה בצופים תנועת נוער אל-מפלגתית אשר באישיותה ומטרותיה מתאימה לאופיו של בית הספר ולעקרונות שבית הספר התכוון להנחיל לתלמידיו. ד"ר בירם, כך זכור לי, חתר למנוע את הפיכתם של מסדרונות בית הספר לזירת תחרות והתמודדות בין תנועות הנוער השונות שפעלו באותה עת, אשר דגלו באידיאולוגיות שונות ולעתים אף מנוגדות לתורתו של בית הספר. בין אלו זכורות לי במיוחד תנועת השומר הצעיר ו"מחנות העולים", אם כי אז היו תנועות נוער נוספות שחיזרו אחר בני הנוער. כאן המקום לציין שאין פירושו של דבר שבבית הספר הריאלי בחיפה לא למדו באותה עת תלמידים שמצאו דרכם לשורות השומר הצעיר או "מחנות העולים", אך אם זכרוני אינו מטעני, נעשה אז הדבר כמעט במחתרת ויחסו של בית הספר לפעילותם של תלמידים אלה היה שלילי...

סיפור מעניין על עזר ויצמן ומאיר זרודינסקי

...במאמר מוסגר נביא סיפור מעניין ממחנה הקיץ של שנה זו, אשר הגיבורים בו הם מאיר זרודינסקי ועזר ויצמן, כפי שסופר על ידי מאיר זורע ז"ל בריאיון לקראת טקס 50 השנה לשבט "כרמל": "באחד המחנות שעשינו בחורשה במרכז הכרמל, עזר וייצמן מגדוד למטה (הכוונה להדר) עשה התנפלות על הדגל שלנו. זאת הייתה מעשייה קטנה – שיכולה לעניין...
הוא עשה התנפלות בראש הגדוד שלו. הדפנו את ההתנפלות ו...קשרתי אותו לעץ אורן ולא רציתי להתיר אותו. הוא התחנן שעוד מעט יהיה עוצר – אז סחטתי ממנו שאני אתיר אותו בתנאי שהוא לא יתנפל עוד פעם באותו לילה – ואז ישנו בשקט!"

העשור השני, 1946-1956

הפעילות בשבט באותו זמן היתה בסימן המדינה שבדרך – פעילות מחתרתית, התגייסות למען המולדת, הרגשת חלוציות ורצון להגשמה. הרגשה של נטילת חלק בדבר גדול ממך שלמענו הכול מתגייסים. היישוב כולו נאבק אז כאיש אחד בגזרות "הספר הלבן" של הבריטים שהגבילו את העלייה ורכישת הקרקעות והיוו איום חמור למפעל הקמת המדינה. ברוח תקופה זו התפרסם באותו זמן דבר ההנהגה המקומית שהיה מכוון לצופי חיפה, חוד החנית במאבק ובהקרבה למען המולדת: "צ ו פ י ם !
מפקדנו היום מפקד ט"ו בשבט תש"ו חל בשעה קשה ביותר בתולדות מפעלנו בארץ. קורות הימים האחרונים למיום הכרזת ההתכחשות של ממשלת בריטניה העמידו את התנועה הציונית בפני אחת הבעיות הרציניות, בעיית עתידו של המפעל הציוני בארץ ישראל. ועדת החקירה אשר מונתה על יסוד ההכרזה החלה בדיוניה. אנו הודענו וחזרנו והודענו כי אין אנו רואים כל צורך וכל תועלת בוועדות חקירה. שבענו ועדות וחקירות במשך 28 השנים שעברו מאז מתן הצהרת בלפור. ידענו, כי אין ועדה בעולם, אשר תוכל לערער את אמונתו בצדקת מפעלנו...
ביום זה, יום מפקד תנועתנו, אנו עומדים ומכריזים יחד עם כל העם, יחד עם כל היישוב העברי, יחד עם כל הנוער החלוצי בארץ ישראל – נכונים אנו לשאת בלב שלם ובאהבה רבה את התפקידים ששעה קשה זו מטילה עלינו. נמשיך במפעלנו, נאזור כוחנו עד אם עם ישראל ייגאל גאולה שלמה, עד אם תקום ארץ ישראל חופשית ומשגשגת, מולדת לעם עובד שבע ייסורים ותלאות.

מימי הבראשית של שבט "הכרמל"
אהרן ידלין

...וכך הגעתי להדרכה חלקית של שכבת המתבגרים בשבט “הכרמל" (תלמידי כיתות י י"א וי"ב, בשנים 9-1948).
הימים ההם היו ימי הרת עולם במאבק הישוב היהודי לעצמאות. הציונות הגיעה לשלב מכריע בהגשמת שאיפותיה – עם ריבוני, הקולט ללא הגבלה עליית יהודים שרידי השואה הנוראה ופליטי ארצות האיסלאם. בציבוריות הישובית סערו המחלוקות על דמותה של המדינה ועל האוריינטציה הבינלאומית שלה. ובתנועת הצופים התחוללו שני מאבקים רעיוניים: האחד על דרכה החלוצית וההתיישבותית, והשני על סוגיית הזיקה ללא תנאי לערכים של דמוקרטיה שאין לסטות ממנה ולו גם למען מטרות נעלות של צדק ושיוויון (סוציאליזם בלעז)...

תשומת לב רבה הוקדשה באותם ימים בתנועת הצופים לקורס ההדרכה בו הוכנו צופים מתבגרים להדרכה בשכבה הצעירה... המסר של הקורס היה שאף-על-פי שקיימת תכנית הדרכה קבועה ומוגדרת לכל שכבה - העיקר אינו בהעברת כל החומר, אלא בהקנייתו בצורה הנכונה...

להבנת תפקידה של תנועת הנוער תפקיד חשוב גם כן. היא באה להשלים ולתקן את מה שחסר לנוער בבית או בבית הספר. ואם כי החניך מצטרף לתנועה כדי לשחק ולהיות בחברה ולאו דווקא כדי לשמוע ציונות - הרי התנועה נועדה בראש ובראשונה לחנך. לחנך את הפרט לעצמאות ואחריות, לטפח חיי חברה נאותים וליצור הזדהות עם שאיפות לאומיות.
התפישה בעלת התוקף - אז, והוא הדין גם היום, היא שלתנועה צריך שיהיה רעיון מרכזי או רעיונות אחדים מנחים. ולכן הוצבה, באותם ימי בראשית, כדוגמא וכמופת – דמות החלוץ.

רות סלע (סנדלר), גדוד "למרחב"

...היו אלו שנות מלחמת העולם וחאקי לא היה רק צבע המדים של הלוחמים. חאקי היה סמל.
גם אזרחים הרבו ללבוש חאקי. כי חאקי היה תכליתי והלם את אורח החיים, את האקלים של האוריינט (המזרח), את הצניעות והעשייה הנכונה. והנה – גם אנחנו זכינו בכבוד. כמובן שיותר מלילה אחד ישנתי כשמדי החאקי פרושים מתחת לכר. יכולתי לגעת בהם בין חלום למשנהו. ללטף ולהיות בטוחה שהם ישנם והם שלי.
אבל אחר-כך ! אינני יודעת אם גם חבריי זוכרים כמוני את האירוע המרגש מכל, שלקראתו הוכנו המדים הנפלאים, זה שנחרת בי לתמיד כציון תחילת ימי הצופיות שלי. אני מקווה שגם היום חוגגים כך את ההתקדשות. לי – הזיכרון הזה יקר כמו תכשיט משפחתי שנשמר ונאצר במשך דורות, זוכך ולוטש בין כל הצרות והשמחות. אין לי מילה יפה יותר מהתקדשות – לטקס קבלתנו לשבט הכרמל.
אני רואה לפניי את התמונה המופלאה וכמעט שומעת את הדהוד הקולות וצלילי הרקע. כשכל ילדי השכבות הבוגרות והמדריכים, עומדים במעגל ענק, אוחזים זה בידו של זה, וראש השבט קורא לנו לעופרים לבוא ולהצטרף לשבט. וכולנו, העופרים, רצים מכל קצוות החצר פנימה, נדחקים ופורצים למעגל כשסביבנו בחיבוק אדיר מקבצים אותנו אליהם כל ילדי השבט הבוגרים ומדריכיו...

העשור השלישי, 1956-1966
פני השבט

הנה נכנס השבט כבר לעשור השלישי במניין. אך לא מזמן הוקם במאמץ לא קטן, ושנים נשלחו אליו מדריכים מבחוץ – והנה את "כל צורכי הצופיות על הכרמל מספק שבט "הכרמל" (מתוך דין וחשבון של ההנהגה המקומית לצופי חיפה לראש התנועה, בתחילת שנות ה-60). עם הזמן התרבו עד מאוד חניכי השבט\ ועתה כבר חלק ניכר מהחניכים לא היו תלמידי ביה"ס הריאלי.
בערך כ-25% מן הצופים למדו במקומות אחרים – אחוז מעט גבוה יותר בשכבות הבוגרות וקטן יותר בשכבות הצעירות. השנים אופיינו בצמיחה אדירה באוכלוסיית המדינה, ובד בבד, באותה פרופורציה בתנועת הצופים. עם קום המדינה מנתה הסתדרות הצופים כ-5000 חברים, ואילו בשנת 1957 – מעל 12,000 צופים. מספר השבטים הוכפל בהתאמה גם מכן מ-25 ל-53. גידול ביחס זהה היה בשבט כרמל – מ-250 כרמליסטים בתש"ח ל-600 כעשור מאוחר יותר.
צמיחה מדהימה בכל קנה מידה בעקבות העלייה והמעבר לשכונות הכרמל, וכמובן בזכות הגורמים שהיו שותפים בהחזקת השבט, וכאן המקום לדון בהם: בוגרי התנועה, אנשי חינוך, הורים וציבור הידידים שעמד לימין התנועה...

ה-Sixties בשבט "כרמל" (1960-1967)

יוסי בן-ארצי, גדוד "גונן", גרעין "יעד", מחזור 1967.

ה-Sixties המופלאות כל כך בעיני הדור העכשווי, היו מן הסתם דומות לקודמותיהן ולאלו שאחריהן, ועם זאת, ייחודיות עד מאוד בעיני הללו שחוו אותן ממש. באותן השנים הגיע השבט לשיאי פעילות וגידול, וכל-כך גדל הוא עד שבראשית העשור נאלצו לפלגו לשניים...
המחזור שסיים ב-1967 (תשכ"ז) והחל את דרכו בתש"ך, כלל מאות אחדות של ילדי אחוזה והכרמל, אשר עברו את הדרך המוכרת כל-כך של עופרים, ונחשונים על אחוותיה ושכבותיה... על אף העם הרב אשר היה נקבץ מידי שלישי, שישי ושבת לשבט, כל שעמד לרשותו באותן שנים היה מבנה לצד בית הספר, אשר בימינו משמש לחדר המלאכה. המבנה הזה כלל אולם אחד גדול שסביב קירותיו היה ספסל עץ ארוך, ועוד חדרון קטן אשר שימש כחדר מדריכים ובו גם ארון לספרות הדרכה. מתחת למבנה היה מרתף טחוב ואפל, ששימש כמחסן השבט. דלת הברזל שלו הייתה ננעלת במנעולים כבדים, ששימשו אתגר לכל מדריך ששכח משהו לקראת הפעולה. אז הוא היה בשעות הבוקר, מצויד בפטישים ובמוטות, וחובט בדלת עד שנכנעו מנעוליה. המחסן היה מקור העושר: חבלים, סנדות, לוכסים של נפט, כלי עבודה ומה לא. על כל אלה שלטו בגאווה בלתי מוסתרת מתי מעט האפסנאים, תפקיד בעל סטטוס חברתי גבוה בימים ההם...
"להיות מדריך" – אין סטטוס גבוה מזה, ומדריך גדוד – עוד יותר, וללכת לנח"ל – במיוחד לגרעין – זה השיא. את עיסת התמימות והביטחון בצדקתנו – ניסו להפר מדי פעם כל מיני ליברלים, שהעזו לעורר סימני שאלה. למה חאקי, למה נח"ל, למה קיבוץ,
למה לא לרקוד אחרת – אבל עד המפץ הגדול של 1967, עליונות הערכים הנצחיים לא הוטלה בספק..

הצריף
גלילה רון-פדר-עמית, גדוד "רביבים", גרעין "יעד", מחזור 1967.

עם זקוק למולדת?
אדם זקוק לבית?
אחווה צריכה מקום סודי?
אז עכשיו תסבירי לי למה לחניכים שלנו לא מגיע שיהיה להם צריף משלהם?
אנחנו עומדים מול הצריף הירוק שהיה פעם חדר המלאכה של בית הספר הריאלי, ואילן שפירא מניף את ידיו בהתרגשות של גואל קרקעות של הקרן הקיימת...

העשור הרביעי, 1966-1976

השפעותיה של מלחמת ששת הימים על הפעילות

מלחמת ששת הימים מצאה את צופי חיפה בשיא כוחם – נכונים לעזור ולהירתם. במידה רבה, היו השפעותיהן של המלחמות בעשור זה על הפעילות ניכרת, וזו בדיוק הסיבה לעיסוק בהן – כל אחת לחוד, ועל ידי השוואה...
מהלך המלחמה קוטע את מהלך החיים הנורמלי במדינה, אולם לא ניתן לומר שהפריע לפעילות שבט "כרמל". אף שהפעולות הרגילות כמובן התבטלו, הן מסכנה מוחשית והן מהיעדרות צוות בוגר מעורה, היו הצופים פעילים ביותר בעזרה בכל תחומי החיים, בהפגינם יותר מתמיד את האימרה הצופית "היה נכון". חברי השבט חילקו דואר, עזרו בבתי חולים, בנו חפירות, מילאו שקי חול, אספו חבילות שי לחיילים, צבעו פנסי מכוניות, מילאו תפקידי פיתוח בהג"א והופיעו בפני חיילים. כל זאת בהענות נפלאה ומסירות שזכתה לשבחים והכרת תודה.
כשתופים מלאים למאמץ הכללי של המלחמה יכלו הצופים להרגיש גאווה עצמית, בנוסף לגאווה הלאומית. אולם במידה רבה, עוררה המלחמה שאלות ותהיות רבות בקשר למצע החינוכי והשינוי הערכי הנדרש מהמלחמה...

שבט "הכרמל" לפני שלושים שנה
יצהל ברנר

...הקרבה לאזורי טבע חופשי, להר, לואדי ולצמחיה העבותה, היו מרכיב מרכזי בפעילותינו. תוך פחות משעה הליכה נמצאנו בגאיות והרכסים של הכרמל – היום אזור שמורת הטבע. ניתן היה לטייל, לטפס על צוקים תלולים ולבלות יום שלם מבלי לפגוש באדם. תוך דקות של הליכה הגענו לרכס ורדיה עם חורבותיו העשירות באגדות, או ב"שדה התעופה" ששמש את הבריטים במלחמת העולם השנייה, באיזור רמת אשכול של היום, או בבארות שסביבן שיחי הפטל העבותים, הדוקרניים עם הפרי החמצמץ והמלכלך באיזור בו בנוי היום היכל הספורט. כאשר הפעולות היו "עיוניות" בעיקר, והתקיימו ליד בית הצופה הגענו לכלל מרד במדריכים, החלטנו לקיים פעולות וטיולים לבד.
במסגרת טיולים אלו בילינו לילה בבניין הטיגרט של המשטרה הבריטית במחצבות נשר העילית, מתחת לאנטנות של היום, במקום בו כביש נשר מתחיל להתפתל. בילינו לילה בבדיחות וכולי, ובבוקר עם אור ראשון...
מלחמת ששת הימים שינתה את אורחות חיינו אז. ויכוחים בלתי נלאים בתקופה ההמתנה, עזרה בהכנות למלחמה תוך לימודים לבחינות הבגרות המוקדמות, ולבסוף, האופוריה של הניצחון, כשקישטנו את המגרש ובית הצופה בדגלים ביום שישי בערב...
מבני הדור של שבט הכרמל לפני 30 שנה, נשארו חברים כזיכרון בלבד. שמם מופיע על המציבות ברחוב מיכל, ברוממה, בבית יד לבנים ועל גבי מציבות אחרות. מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים שלאחריה הקהו אט-אט את האופוריה שאפיינה את התקופה שלאחרי מלחמת ששת הימים. גדלנו בשבט שהיה ביתנו השני. היינו תמימים, אהבנו והכרנו את החורש שסבב אותנו. לא הכרנו מה זה "הישרדות" ולא למדנו נושא זה במיוחד. אבל הוכשרנו בשבט וידענו להסתדר בטבע.
הצירוף של חופש וטבע הצמוד לבית, החבירות והתמימות היו המנוע העיקרי לפעילותינו ולפעילותם של חברינו אותם אנו זוכרים תמיד כצופים בשבט בלבד.

העשור החמישי, 1976-1986
מבנה שבט "כרמל" בשיאו

תקופה קצרה לפני הקמת השבטים החדשים על הכרמל, היה שבט "כרמל" בשיא גודלו. פעילות של 1500 איש, הייתה חייבת להיות מעוגנת היטב בנהלים ברורים, ששבט קטן יותר אינו חייב בהם. לגודל יש יתרונות וחסרונות כאחד, שבהם נדון בהמשך, אך הגבול ביניהם דק, והשיפוט, האם שבט גדול הוא טוב או רע, עלול להיות סובייקטיבי.
ראשית כל, הייתה קיימת היררכיה ברורה של תפקידים, שנועדה לאפשר קיום ארגון כה גדול, שכמעט ניתן היה לכנותו מפעל. בגילאים הצעירים, היו קיימות שתי שכבות נפרדות לפעילות, כל אחת מחולקת לגדודים שעליהם אחראי צוות וראש גדוד. בכיתה ח היו שלושה גדודים ומשעברו לכיתה ט אורגנו בשניים-שלושה גדודים.
לקראת סוף שנות ה-70 היה השבט בעיצומה של תקופת פריחה, ובדיעבד, לקראת ירידה גדולה במספר חניכיו, עקב הקמת השבטים החדשים על הכרמל. גודלו האסטרונומי של השבט, הגדול בארץ בתקופה זו, איפשר לו אירגון מפעלים יחודיים לו, ולו בלבד, ואלה יצרו מסורת והווי מיוחדים לשבט. העובדה שבשלב מסויים דובר, אף אם לא ברצינות גמורה, להפכו להנהגה נפרדת, מדברת בעד עצמה...

שלוות בדידות גדולה על מרחב הנהר
ירון כץ

חושך. חמש בבוקר ליד הברזיות של גן דניאל. אוטו דואר אדום, הטרמפ שארגן אבא של צחי, אוסף את מדריכי גדודי ח לטיול הכנה בגולן. המדריכות הבריזו, כרגיל. צחי, זיו ואני מתכרבלים מאחור בתא המטען בין שקי הדואר, מתעוררים רק כשהשמש כבר למעלה בשמיים, אי-שם בעליות לצפת. "קומו, תחנה אחרונה, המנוע הלך" מודיע הנהג המיוזע. אני גורר החוצה תרמיל כבד, צחי שולף סנדלי-עזה מתרמיל שנראה קליל כנוצה וזיו יורד בלי כלום.
- "בואו נלך לרגל לתחנה מרכזית בצפת" אני מתחיל לצעוד. צחי מרים יד.
בישראל של תחילת שנות ה-80 עוד עצרו טרמפים לחברה... הולכים לאורך שדות כותנה מזרחה, כתמי זיעה מתפשטים על הגב. חוצים את אפיק נחל משושים החרב. מגיעים לירידה לזאכי 2...
יורדים לזאכי, צחי בתחתונים, זיו במכנסי התעמלות, אני בחאקי ופלדיום. אחרי רבע שעה אני עדיין מתרגל לקור, צחי וזיו כבר משפריצים ומטביעים. זיו דופק על הכיסים, "הלכו הסוכריות." צחי צולל, יוצא זורח כולו עם רעמה צהובה רטובה והשקית היקרה ביד. האוכל הוא מזונו של האדם, אחרי הכול...
העשור השישי, 1986-1996

הגביע, חלק א
עידן סטרולוביץ

מאז שהכרתי את שבט כרמל הוא היה רודף גביעים. ילדי הכרמל שחונכו על ברכי התחרותיות עטו על גביעי ההנהגה המחולקים במחנות הקיץ ובהזדמנויות אחרות, כעורב השועט על תכשיטי זהב. ועל כך צמד סיפורים להמחשת העניין.

הלכנו אחריו צעד אחר צעד בהתרגשות שמזמן לא הייתה בקרבנו. שאגותינו נשמעו למרחוק. מכל עבר ננעצו בנו מבטי היסוס ופנים דוממות. מדור לדור, שנים אחר שנים גדלנו לברכי סיפורים שכאלה והנה לפתע הופכת אותה אגדה למציאות. מרחוק כבר נראה המחנה שאך בעוד דקות אחדות יהפוך שדה קרב. כשהתקרבנו אל המחנה פתחנו לעברו בריצה אדירה, עוברים בשער אחד-אחד ומתפרשים בשטח. ידענו שזו רק ההתחלה.
 
שאגות המשוטטים הלכו וגברו, וכך גם פעימות ליבנו. הבטתי וראיתי אותו מטפס למרום הבסטיליה ביד אחת, בשנייה מחזיק הוא את החפץ שחלמתי להחזיק. מתחת נח לו באוהלו מכשף השבט הזקן, קראנו לו הקוסם.
לפתע החלה המתקפה. המשוטטים הסתערו, כשנקמה בוערת בעיניהם. ההוראה ניתנה ואנחנו החלנו להשליך את הנשק הסודי. ההתקפה נהדפה, אך לא לזמן רב. הפצצות הסודיות הצהובות אזלו ונאלצנו להשתמש בפצצת הבאדי. הופתענו לראות את הפצצות הסודיות מופנות לעברנו. מישהו צעק שאלו ודאי הנפלים, אותן פצצות שלא התפוצצו. מהשיחים החלו להגיח משוטטים ראשונים, משם הדרך לבסטיליה לא הייתה ארוכה; אנו מנסים להגן על הבסטיליה בגופינו, נלחמים פנים אל פנים באויבינו הנצחי.
מנהיג המשוטטים עבר על פנינו מביט אלינו במבטו מטיל המורא. בקריאת תיגר על מנהיגינו טיפס גם הוא למרום הבסטיליה. לפתע חדל הקרב, כלי הנשק הוזזו אחור והמבטים הופנו קדים למרום הבסטיליה, אל זוג המנהיגים הבוחנים אחד את רעהו במבטם לפני הסתערות חסרת מורא. הקרב החל...