zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » ארכיון הכתבות » כתבה: פרשת השבוע: פרשת ויקרא

תמונה קטנה פרשת השבוע: פרשת ויקרא פורסם על ידי עדת הצופים
בתאריך 24/3/2004
בכתבה זו צפו 1880 גולשים

" אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה..." (ויקרא א ב)
יותם ברום

בתחילת פרשת ויקרא ובהמשך כמעט בכל ספר ויקרא מסופר על עבודות המשכן ובראשם הקרבת קרבנות. ברצוני להתייחס לבעיה המוסרית שעולה מהקרבת הקרבן ובכך שבתפילה בכל יום מתפללים להשבת עבודה זו למרות הקושי המוסרי והערכי שבהקרבת בעלי חיים. איך אנו יכולים להתפלל להשבת עבודת המקדש כמעט בכל תפילה כשבימינו אנו משתייכים לעולם מערבי שמאמין באידיאולוגיות הסותרות את עבודת המשכן. ברצוני להתמקד בטעם אחד מיני רבים למצוות הקרבת הקרבן ואנסה להביא פתרון לבעיה המוסרית שבמצווה.
הקרבנות הראשונים היו כבר בסיפור קין והבל, קין הקריב "מפרי האדמה מנחה לה'" והבל הקריב "מבכורות צאנו וחלבהן" והתוצאה "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו" (בראשית ד' פס' א- ט"ו).
למה ה' מקבל את מנחתו של הבל ולא את מנחתו של קין? רש"י מסביר שקין הקריב מן הגרוע שבפרי האדמה, וכך מפרש גם הראב"ע. אני חושב שניתן לראות במקרה זה סמל לקורבנות כולם. אפשר לראות בעובדה, שהבל הקריב קרבן מן החי וקין הקריב מנחה מן הצומח כעובדה משמעותית שיכולה לנסות ולהוביל לגישה נוספת לחשיבות הקרבת הקרבן מן החי.
הקרבת הקרבן דווקא מן החי (כמו שהבל הקריב) מאפשרת לאדם לחוות חוויה אדירה ומשמעותית שבאה כתוצאה של חשיבה והתעמקות. כמו שכותב הרש"ר הירש "בחצר בית ה' ילמד שהדרך היחידה להשגת קרבת ה' היא התמסרות לאש הדת המאירה המזקקת והמחיה... עוצמתו של הקרבן איננו המתה אלא תחיה וחידוש אכן התעוררות ותקומה רוחנית- מוסרית, כניסה לחיים אלא מתוך מקור ולא אכזב של חסד ה', זהו רעיון הקרבן" (הרש"ר הירש ויקרא א ב). כשאדם מקריב דבר מן החי הוא לדעתי עובר תהליך מאוד קשה ומצמרר. ההקרבה מביאה את האדם להתמודדות קשה עם מוות ועם דבר רוחני ומשמעותי שהאדם אינו יכול להסביר איך ולמה. האדם יכול להגיב בצורה נכונה (כמו שמסביר הרש"ר הירש) או שלאדם כ"כ קשה להתמודד עם מצב כזה שלפעמים הוא מתחיל להתכחש למצב. לפעמים האדם מתמודד עם המצב הקשה ע"י פורקן - זאת אומרת התמודדות עם מוות ע"י הריגה זה מתבטא גם בגאולת דם שבאמצעות הריגה מנסים להתמודד עם המוות.
כמו כן, אדם יכול לראות בהקרבת הקרבן את גדולתו ועוצמתו של ה' (גישה זו תומכת בגישתו של הרמב"ן ומחוזק ע"י הרש"ר הירש ואחרים...) ע"י תהליך עמוק וחוויתי. הר' סולוביצ'יק מתאר שני שלבים בחזרה בתשובה, האחד כפרה והשני טהרה. הכפרה פירושה מחילת העוון וויתור על העונש. תהליך הטהרה הרבה יותר עמוק ומשמעותי לדעתי, הטהרה באה לנקות את החטא מעצמך. לדוגמא אדם שעובד עבודה זרה וחוזר בתשובה יש לו כפרה אך עד שלא יוציא את הפסלים מהמחסן הוא לא יטהר, כמו שכותב הרב בספרו על התשובה " בתשובה של טהרה לא מספיק לפרוש מן החטא, אלא צריך לפרוש פרישה גמורה מכל האווירה, הסביבה, הגורמים, התנאים והכוחות שסיבכו את האדם והביאוהו לידי חטא" (הר' סולוביצ'יק- על התשובה עמ' 22). לדעתי רק בהקרבת קרבנות מן החי אדם יכול לעבור תהליך טהרה כהלכה עם אותה חוויה משמעותית.
עד עכשיו התמקדתי בחוויה המשמעותית שאדם עובר ברגע שהוא מקריב את הקרבן אך הרבה פעמים הכהן עושה את הפעולה של שחיטת הקרבן. בדיוק בגלל זה צריך לדעתי להבחין בין שני השלבים שהר' סולוביצ'יק דיבר עליהם. ההקרבה ע"י אחר היא הכפרה, אך הטהרה הוא צריך לעבור בצורה מלאכותית ולנסות ולהיטהר בצורה עמוקה ואמיתית בלי אותה חוויה של שחיטה. הר' עובדיה ספורנו מחזק עמדה זו "אדם כי יקריב מכם- כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה... כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה מוקדמת, וכבר אמרו חז"ל מכם ולא מכולכם, להוציא את המושמד" (פירוש ספורנו לויקרא א ב). אך כאשר האדם מקריב בעצמו הוא עובר תהליך זה באופן טבעי לכאורה, כמו שכתב הרמב"ם בהלכות תשובה פ"א ה"א "וכן בעלי חטאות ואשמות בעת מביאים קורבנותיהם של שגגתם, או על זדונם, אין מתכפר להם בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים".
דבר שמגביר את החוויה של הקרבת הקרבן הוא שהאדם צריך לראות כאילו הוא הקרבן. "התורה ביטלה קרבנות אדם למעשה, אבל לא ביטלה את הרעיון כי חייב להקריב את עצמו" (הר' סולוביצ'יק- על התשובה עמ' 166). כך כותב הר' סולוביצ'יק ומסתמך על הפסוק "וראוי לו שישפוך דמו ישרוף גופו" (ויקרא א' ט). הרב מבחין שראוי לאדם שיקריב עצמו על המזבח על כך שפוגע בצלמו של אלוקים וברכושו הרי "הנשמה לך והגוף שלך".
חז"ל ניסו למצוא תחליף לעבודת בית המקדש- עם ביטול מיתות בית דין וחורבן הבית וביטול הקרבנות השתלטה תחושה של יאוש והרגשה, שניטלה מישראל אפשרות הכפרה. אך לפי רבן יוחנן בן זכאי אפשר לכפר באמצעות גמילות חסדים- "פעם אחת היה יוצא רבן יוחנן בן זכאי מירושלים. והרי ר' יהושע הולך אחריו, וראה בית מקדש חרב. אמר ר' יהושע: אוי לנו על זה שחרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל. א"ל: בני, אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה (אפשר לראות את הדמיות הרב בין המילה "כמותה" שהמדרש משתמש בה לבין המילה "כמוות"). ואיזה? גמילות חסדים שנאמר " כי חסד חפצתי בו ולא זבח" (הושע ו, ו). (מתוך אבות דר"נ נו"א פ"ד, הוצאת שכטר י"א ע"א).
חז"ל ניסו למצוא תחליפים כגון תענית (ברכות י"ז עמ' א) , תלמוד תורה (תנחומא אחרי י'), ותפילה (ברכות כ"ו ב'). אולי הרעיון המרכזי הוא לאו דווקא ההקרבה של הבע"ח אלא החוויה שהאדם עובר ברגע ההקרבה ואולי בנסיונות של חז"ל למצוא תחליפים לשחיטה הם האמינו שאפשר לחוות את אותה חוויה אדירה של הקרבת קרבן בדרכים אחרות.


כולי תקווה שנצליח לממש אתגר זה ולחוות חוויות משמעותיות בעבודת ה' מוסרית וערכית שמתאימה לזמנינו.
"יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי לפניך ה' צורי וגואלי"

פרסם כתבה »