zofim.org.il
  
 


 
גרעין במדבר
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » גרעין במדבר » כתבה: חוויה מדברית באמצע היום

תמונת מגזין חוויה מדברית באמצע היום פורסם על ידי יניב טייטל
בתאריך 3/5/2015
בכתבה זו צפו 2199 גולשים

טוב , אז... עברנו כבר יותר מחצי שנה, ורק ממש לאחרונה הבנו מה אנחנו עושים ולמה אנחנו פה.
בתחילת שנה וגם עכשיו בטפטופים, נזרקו הערות לכיווננו, או לכיווני אם נדבר בשמי: "למה דווקא לעזור לבדואים?, למה לתרום שנה שלמה בשביל לעזור למגזר מבודד ורחוק שנות אור מהתרבות שלנו וההוויה שלנו והחברה שלנו?". אז לא הבנו מי אלה הבדואים, לא הבנו מה חשיבות שיעורי העברית שאנחנו מעבירים ולמה בכלל להיכנס לבתי ספר בפזורה ובכפרים המוכרים והיישובים אם כבר יש להם שיעורי עברית.

                         
בתחילת השנה התשובה הייתה: כדי לקדם דו קיום, כדי לחוות את האחר, כדי להראות שיהודים וערבים הם לא כאלה עולמות שונים וכי אפשר להראות הדדיות וחברות טובה אם עובדים בצוות. כל אלו הם עדיין התשובות היום למה שאנחנו עושים אבל בתחילת השנה הכל  היה עוד חסר כל, עדיין ריק, כי לא באמת חווינו על בשרנו את זה, אלא רק אמרנו את זה לאנשים ולקרובים לנו, בשביל שיירגעו ויגידו : ''אה, אז מגניב .. כל הכבוד''. או שעדיין ישארו דבקים בדעתם.
אם אסתכל על היום, אוכל לספר שהכל בהתבוננות שונה, ממש אפשר להגיד שבחצי שנה הזאת תרמנו ונתרמנו, ואפילו אם לא חוללנו שינוי עצום במגזר, עדיין עשינו שינוי קטן עם האנשים שעבדנו איתם, והמקום שהפגנו נוכחות בו, והאנרגיות שהעברנו, והרעיונות שהובלנו וכל מה שהבאנו איתנו.
מה שמביא אותי לדבר על המשהו המגניב שפשוט קרה לי ולצוות אלסייד ביום רביעי רגיל נחמד.
אלסייד – הוא ישוב שהוכר על ידי המדינה, ונמצא באזור מועצה אזורית א קסום. ביישוב נמצאים בערך 4000 תושבים , שרובם ממשפחת אלסייד.
 בימי רביעי וחמישי , אני ועוד שני חברים מהקומונה נוסעים לאלסייד ומעבירים שיעורי עברית חווייתיים ושוברי שגרה לכיתות  א '– ו', ונכנסים לפי מערכת שעות.אנחנו בקשר טוב עם המורים, וגם עם  התלמידים, עד כה העברנו הרבה שיעורים, וגם כל מיני דברים שיאיים קטנים וכדומה.

ברביעי האחרון 25.3, החלטנו פשוט ללכת לטייל בכפר, הכפר הרי בנוי על איזור ירוק פורח וקצת הררי, ואמרנו שווה לעשות איזה טיול, כי מה , איך נסיים את השנה אם לא טיילנו וראינו קצת את האזור בעצמנו חוץ מבית הספר.
אז יצאנו לטיול, וראינו הרבה בתים, אנשים וילדים בשגרה שלהם ובחיים שלהם. כמובן שבהו בנו ולא הבינו למה אנחנו סתם מסתובבים ביישוב בדואי בנגב ומה מטרתנו, ומנגד היו כאלה שהתלהבו ורצו שנתקרב. אם חושבים על זה, בכלל לא הייתה לי את האפשרות להרגיש נוח להסתובב בכפר בדואי אם לא הייתי בגרעין הזה בכלל וזה אבסורד כי זה חלק מהארץ שלי. אבל זה הרגיש לנו טבעי פשוט ללכת לטייל במקום שאנחנו מכירים, לא פחדנו מכלום, כי למה שיקרה לנו משו, אלסייד חלק מישראל, יישוב בדואי, אזרחי המדינה.
ומיד מפה לשם העניינים התגלגלו וקלטה אותנו משפחה,  וכמה אנשים  , ומיד אמרו לנו, "תפדלו ! תרגישו בנוח", הם לא ממש ידעו עברית חוץ מאמירה שהיא למדה במכללת ספיר ועשתה תואר בעברית . ואנחנו לא הכי ידענו ערבית אבל הבנו אחד את השני, כי כשאתה מלמד בבית ספר בדואי אתה כבר קולט קצת ערבית מדוברת ואם אתה לא כזה יודע לדבר, אתה עדיין מבין בערך. ועדיין  למדנו ולומדים  ערבית פעם בשבוע .
כאשר פנו אלינו, מיד הסתכלנו אחד על השני , עם עיניים ענקיות , כאילו רק חיכינו שיזמינו אותנו. וישר נענו בחיוב. הם אמרו בערבית- יאללה מוזמנים לקפה , בואו!! שבו!! תרגישו בנוח...

התכנסנו בחוץ וישבנו כולם ביחד, מיד התגלגלה השיחה לשאלות: "כמה זמן אתם גרים פה ?, האם הייתם בצבא?, כמה ילדים יש לכם? , אתם יודעים עברית? , הצבעתם בבחירות האחרונות שהיו?, למדתם באוניברסיטה?, איך קוראים לקטנטנה פה?, יש לכם טלוויזיה פה בבית?, מה אתם אומרים על בית הספר פה ליד?"
השיחה זרמה, ולמרות קשיי השיחה, סך הכל הם אנשים ממש נחמדים, טובים, מארחים, חייכנים ,לב זהב. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, למה כל כך התרגשו לראות יהודים? הרי הם חיים במדינה שרובה יהודים.
למה להזמין אותנו לשבת לקפה ולהגיש לנו פינוקים ועוגיות ולשתף אותנו בעולמם אם אנחנו אנשים זרים? זה לגיטימי? זה מובן?
אם בדואים היו מטיילים ליד הבית שלי האם אני גם הייתי מזמינה ומארחת אותם ככה?כאילו זה מנומס והכל, אבל מי אני שפשוט אכין קפה שחור מתוק ואזמין אליי לסלון כמה אנשים שעברו סתם בשביל לשמוע סיפורים.....

                           
נתתי למחשבות לעבור ולזרום עם השיחה, היה כיף לראות שיש באמת ניסיון להבין אחד את השני ולספר סיפורים, הם התלהבו שסיפרנו שאנחנו מורים בבית ספר אלביאן ואנחנו מלמדים עברית ויש לנו שותפות בדואיות בגילנו, ועלתה אפילו השאלה על האם אפשר שנלמד את הילדים שלהם עברית גם... זה היה משמח . הרגיש לי כיף להרגיש רצויה ומוזמנת.  הרגיש כיף לשבת ולדבר על סתם נושאים שעוברים ברוחנו כאילו אנחנו מכירים וסתם עושים צחוקים. גם אם אני זרה, גם אם אני יהודיה, הרגיש כיף לשבת ולדבר על דברים אחרים ולהבין קצת ערבית ולחשוב על זה שבחיים לא הייתי יושבת בכפר בדואי אם לא הייתי נמצאת במקום שאני היום.

אז בלי קשר לפוליטיקה, למרות שכן אולי יצא ממה שכתבתי למעלה  סוג של הד פוליטי, אני רוצה שמתוך החוויה  שעברתי, לספר שאפשר שנייה להניח את הפוליטיקה בצד , ולהסתכל על זה  שגם אדיר סתם להכיר אחד את השני, לשבת,  לשמוע סיפורים , לנסות לתקשר למרות ההבדלים הענקיים או המחסומים שמעוורים אותנו ולא מאפשרים לנו להיפתח . זה לא הטפת מוסר  או משו שאני מנסה לדחוף לכם.
אבל זה באמת מופלא שאפשר להסתובב ככה בכפר ולהרגיש בבית, זה נשמע כמו קלישאות או זיבולי שכל. אבל זה לא , זה תחושה ממש טובה,ואני שמחה שזה קורה ודו שיח וחיים משותפים הם דברים חיוניים במדינה כמו שלנו, ואסור להתעלם מאף אחד כאן , לא משנה איזה דת או מה הוא הצביע או מה הוא חושב על המדינה, או על ענייני שלי שלך ,חשוב לי חשוב לך..

אפשר להסתכל אחד על השני כמו בני אדם, ולראות באחר אותו דבר כמו שאתה מסתכל על עצמך , אפשר גם לחשוב כל מיני דברים ולהתקבע בדעה שלך אבל גם לתת לדברים להפתיע אותך לטובה ולרעה. לבוא עם ראש פתוח ולקבל. החברה הבדואית הפתיעה אותי לטוב ולרע,זה נשמע כמו סיכום אבל עברה רק חצי שנה.. אני באמת מרוצה ממה שעברתי עד עכשיו. וזה כיף להרגיש ככה .אז גם רציתי שאתם תדעו.

שי-לי שמואלי, קומונה יב גרעין במדבר 2014-2015 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה