zofim.org.il
  
 


 
אתר חץ וקשת
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר חץ וקשת » כתבה: חץ וקשת- מסע מטורף ומדהים

תמונת מגזין חץ וקשת- מסע מטורף ומדהים פורסם על ידי גל בן עזרא
בתאריך 12/2/2015
בכתבה זו צפו 3048 גולשים

לא רציתי ללכת בהתחלה ל"חץ וקשת".

פחדתי. לא הודיתי בזה אז, אבל פחדתי. הרי איזו מן סיבה טובה יש לי לעזוב את כל מה שאני מכירה, כל מה שבטוח, המשפחה, החברים, חבר, הצופים – לטובת חבורה של אמריקאים שאני בכלל לא מכירה? שום סיבה. לפחות ככה חשבתי.

כמה שטעיתי.

בהתחלה לא הבנתי יותר מדי על מה מדובר. פספסתי את הפעולה שדיברו בה על המשלחת,לא רציתי לפספס את המחנ"ק ובטח שלא את הקורס מסכם. ומה אם אני לא אתקבל?

סיפרתי להורים שלי על המשלחת ועל ההחלטה לא ללכת, והם פסלו אותה על הסף.

"אני אנסה שנה הבאה." משכתי בכתפיי, אדישה.

"במחנ"ק הראשון שלך כמדריכה? הצחקת אותי. תאמיני לי, את לא רוצה לפספס אותו." ענה אבא שלי.

"תלכי, תנסי, מה יש לך להפסיד? תמיד תוכלי להגיד תודה, אבל לא תודה." הוסיפה אמא שלי. התחלתי לחשוב שהיא צודקת.

אז הלכתי עם עוד שלושה ילדים מהקורס, לא סגורה לגמרי שהטופס שלי בסדר, שהאישור רופא תקין – אבל אלה יהיו דאגות במקרה שאני אתקבל.

המיונים היו חוויה אדירה. צחקנו, העברנו פעילויות, עברנו פעולות, וכן, היו את העשר דקות המלחיצות האלו שגמגמתי מול הבוחנים, אבל היה פשוט מדהים.

בעיקרון, השמות של 28 ברי המזל פורסמו באתר ונשלח אליהם אימייל, אבל כשזה קרה, הייתי שקועה עמוק בתוך החזרות להצגה שהעליתי עם חברים לקראת סוף שנה בחוג דרמה, והופתעתי כשקיבלתי שיחת טלפון מחברה. הרי כולם יודעים מתי יש לי דרמה – ושאף אחד לא מפריע לי.

"הסתכלת באתר?" היא שאלה בהתרגשות, בלי יותר מדי הקדמות.

"איזה אתר?" רטנתי, מעוצבנת קלות מההפרעה.

"של המשלחת! התקבלת!"

אני לא חוששת לומר שהמשפט הזה שינה לי את החיים, במבט של כמה חודשים לאחור.

הימים עד לסמינר היכרות (עם הישראלים) עברו בטיסה, בקושי הספקתי לסיים לארוז וכבר יצאתי עם המזוודה החדשה שלי, שעמדה לגלות את כל הארץ בחודש שלאחר מכן. 28 אנשים מכל קצוות הארץ באו לסמינר כדי לחוות את אחד החודשים (אם לא, ה-חודש) הכי מדהים בחיים שלהם. משחקי הכרות, קבלת שבת, פעולות על יהודים ברחבי הארץ והעולם, פעולות על ציונות ואהבת הארץ, כתיבת פעולות לאמריקאים שאנחנו בעצמנו אמורים להעביר – כל זה ועוד כל כך הרבה דברים שנדחסו ביומיים קצרים מדי.

לאחר הסמינר, ספרנו כל יום את 60 ומשהו הימים שנותרו עד למשלחת.

וסוף סוף, זה הגיע – היום הגדול. קמתי בבוקר ועזבתי את הבית לפגוש את הישראלים, ומשם, נסענו כולנו יחד לשדה התעופה. הציפייה הייתה מורטת עצבים, אבל לאחר שעתיים-שלוש הם הגיעו – האנשים שבלי ידיעה עמדו באמת ובתמים לשנות את חיי.

תופתעו לשמוע כמה ישיבה באוטובוס ליד מישהו זר והנחת הרגליים עליו בגלל חוסר הנוחות של המושב יכול לקרב בין אנשים.

כמה שבוע במגורי חיילים יכול לתת לך הרגשה של קרבה כאילו הכרתם במשך שנים.

כמה כיף יכול להיות דבר שעשית כל כך הרבה פעמים בעבר.

כמה ציוני אפשר להרגיש בגלל חודש מטורף שכזה.

כמה אפשר לצחוק,  לבכות, לשמוח, ליהנות, להשתולל, להכיר אנשים ולהכיר את עצמך... בחודש אחד.

כמה בכיתי מהרגע שנגמר טקס הסיום.

זה היה מסע מטורף שאי אפשר לעבור בשום מקום אחר ובשום צורה אחרת. גדלתי, התבגרתי, למדתי להכיר את עצמי ואת הארץ ואני מבטחה לכם, הייתי עושה את זה שוב ושוב עד סוף חיי אם רק הייתה לי את האפשרות לזה.

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה