zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » ארכיון הכתבות » כתבה: קווים לדמותו של יהודה ברקאי ז"ל

תמונה קטנה קווים לדמותו של יהודה ברקאי ז"ל פורסם על ידי צביקה קרש
בתאריך 4/6/2007
בכתבה זו צפו 5335 גולשים

קווים לדמותו של יהודה ברקאי שהלך לעולמו לפני כחודש.

 

 

מסכת חייו של יהודה ברקאי היא כל כך עשירה במעשים, תפקידים, התנדבות, עשייה פוליטית, ניהולית בתיאטרון הבימה, כלכלית וכמובן צופית, גם בארץ וגם בעולם, שיהיה זה בלתי אפשרי למצות אפילו חלק קטן במסגרת של ישיבת הנהגה ארצית שהוא היה חבר בה שנים רבות.

יהודה נולד בליטא בשנת 1925 ובגיל 10 בא עם משפחתו לארץ ישראל והם גרו בתל אביב. שם הוא גדל בימים של תל אביב הקטנה ולמד בבי"ס לבנים ע"ש אחד העם. כבר כילד אביו הביא אותו לשבט "הקהילה" ברחוב מלצ'ט והוא נכנס לעניין הזה עם כל הלב והנשמה של ילד סקרן. בתל אביב היו אז באמצע שנות ה-30 ארבעה שבטים והם קהילה בראשות יעקב שפירא, גוש צופים קשישים בראשות יעקב גולדין, צופי גימנסיה הרצליה בראשות דר. ברוך בן יהודה ועדת הצופים בראשותו של אשר ריבלין. בחיפה היה אז שבט משוטטי בכרמל של אריה כרוך, בירושלים היה שבט מצדה, בחסות הגימנסיה העברית ברחביה.

 

בכיתה ז' הוזמן יהודה לקורס מדריכים שממנו נשארו לו חוויות רבות ונטעו בו את הרצון להדריך ולהנהיג. הפעילות הייתה אז במתכונת צבאית כמעט והילדים היו גאים מאד להיות בצופים.

במדינה שבדרך היו באותו זמן מפעלים ציוניים גדולים, הקמת יישובי חומה ומגדל, המאורעות של 1939, וכל הדברים האלה היו בתוך הציבוריות העברית והשפיעו רבות על הנער שהיה בן 13-14 שנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יהודה מוצא את עצמו בגימנסיה גאולה ובכיתה השביעית הוא מצטרף להגנה יחד עם הקבוצה בצופים.

 

הוקמו ארגוני נוער שעסקו בנושאים הבוערים של הישוב אז, ויהודה מתמנה ליו"ר ארגון השביעיות הארצי ויותר מאוחר יו"ר של ארגונים נוספים. כבר אז באו לידי ביטוי כושר המנהיגות, השכל החריף, יכולת השכנוע, והרצון העז להתנדב לעשייה למען העם והמולדת, ללא מירכאות.

בשנת 1943 יוצא הגרעין הצופים ב' להכשרה בשלושה קיבוצים, כאשר הקבוצה של יהודה הולכת לקיבוץ שריד בעמק יזרעאל. יותר מאוחר הכשרה בקיבוץ דורות עד 1944. כמובן יהודה הוא מרכז ההכשרה וגם סדרן העבודה. בתקופה זו מתעצבות במדינה מסגרות מפלגתיות, מוקמים קיבוצים ושם גם נוצרים הקשרים של יהודה עם מנהיגי היישוב ועם הצעירים האידיאליסטיים שלימים היו דמויות מובילות בפוליטיקה, בהגנה ובצבא וגם בכלכלה הישראלית הצעירה.

קפיצה גדולה קדימה בזמן.

 

בין השנים 1949-1953 עובד יהודה במשרד הביטחון וזאת לאחר שעזב את הקיבוץ עם משפחתו. באותו זמן מוקם הנח"ל על ידי דוד בן גוריון, ויהודה כמובן פעיל במרכז העניינים. יהודה פעיל גם במסגרת וועד העובדים של משרד הביטחון ודואג לרווחת החברים שם.

יהודה כבר אז פעיל מרכזי בתנועת הצופים ונוטל חלק במאבקים הרעיוניים שהיו חלק מהפוליטיקה של מפא"י, אחדות העבודה, ומפ"ם. ותנועת הצופים עומדת לפני פילוג ואמנם קבוצה של פעילים מצליחה לשמור על אופייה הממלכתי והא-פוליטי של התנועה כאשר קבוצה גדולה פורשת ממנה ומקימה את מה שיותר מאוחר יתפתח למחנות העולים.

 

1951-1955 לימודים באוניברסיטה, כלכלה ומשפטים. 1954 יהודה מקבל את תפקיד מרכז תנועת הצופים ובמסגרת זו היה שותף פעיל להקמת שבטים חדשים לפי צרכי המדינה שקלטה אז עליה רבה והוקמו ערים ושכונות חדשות. שבטי באר שבע וראשל"צ מוקמים אז. יהודה ממסד בשנים אלה את אחד הדפוסים החשובים בתנועה שקובע שבראש שבט יעמוד איש מבוגר בעל יכולת עשייה חינוכית. ההצלחה של השבטים שבהם זה היה המצב, כמו יעקב גולדין, שלמה תבורי, אשר ריבלין, משה למלשטרייך מרמת גן, כרוך מחיפה גרמה לו לראות שזוהי הדרך להבטיח שהשבטים יהיו יציבים ומוצלחים מבחינה ארגונית וחינוכית.

בתקופה זו הוקם הוועד הפועל שבראשו עמד אריה כרוך ויהודה היה מרכז את הנושאים ומכין אותם לדיון. כמוכן הוקמו אז ארבע הנהגות והן תל אביב בריכוזו של יאני אפשטיין, חיפה, ירושלים ורמת גן. לכל הנהגה היה מרכז והם יצרו את המזכירות הארצית.

בשנים אלה מתחילים גם לקשור קשרים עם עולם הצופיות העולמי ומגיעים ראשי הארגונים לביקורים בארץ, מאנגליה ומארה"ב.

 

יהודה מספר על פגישה עם משה שרת שהיה ראש הממשלה, אליה הגיע עם מכנסיים קצרים וסנדלים ושם אמר לו רה"מ שיהודי אחד נידב סכום עתק ושמשה שרת החליט לחלק אותו לשלוש תנועת הנוער, התנועה המאוחדת, הנוער העובד והצופים, כל תנועה 10 אלפים לירות, בצ'ק חתום על ידי ראש הממשלה.

 

בתקופה זאת, של אמצע שנות ה-50, יוזם יהודה עם עוד כמה חברים את הקמתה של התאחדות הצופים והצופות בישראל שמאחדת בתוכה את כל 6 הארגונים שנקראו אז הסתדרויות הצופים. ביחד עם משרד החינוך הם מקימים את הארגון הזה שנתקל בתחילה בחשדנות מצד הערבים והדרוזים אבל על ידי ניווט נכון של הרכב המועצה והוועד הפועל, ושיתוף בקבלת החלטות הוא מצליח לבנות ארגון שמתקבל לצופיות הבינלאומית. על ידי שימוש בתקנה מנדטורית הקנתה להתאחדות מעמד ממלכתי תחיקתי. חלק מהמקימים והשותפים הראשונים מוכרים לנו עד היום וביניהם הכומר מגי'ד עטאללה שנפטר רק לפני ימים אחדים, ויבל"א דר. סלמן פאלח יו"ר הצופים הדרוזים שפעיל ונמרץ עדיין.

 

מכאן חוזר יהודה למשרד הביטחון. אבל גם, בשנת 1954 ועד 1956 יהודה הוא המנהל האדמיניסטרטיבי של תיאטרון הבימה. זה פרק מרתק ביכולת ניווט של יחסי אנוש בין אומנים בעלי אגו עצום ושיעור קומה כמו חנה רובינא, אהרון מסקין, שלמה ברטונוב והצעירים יותר מדור הממשיכים של הבימה.

 

בין השנים 1956 1958 משמש יהודה ברקאי כשליח של תנועת הצופים לתנועת יהודה הצעיר בארה"ב הקשור לארגון הדסה ומכאן עוצמתו הבסיסית. שם פעל רבות בקרב אלפי בני נוער, וראשי סניפים של הארגון ויצר התעניינות בקרב הנוער היהודי האמריקאי והדריך במחנה תל יהודה ושם גם השתתף והשפיע בכינוסים וועידות ומפגשים רעיוניים של המחוזות השונים. בשנת 1957 מתקיימת וועידה גדולה של צופי ארה"ב בשיקאגו. יהודה מגיע כנציג של התנועה שלנו ותוך כדי הוועידה הוא פוגש שם את לו פיליפס, יהודי עשיר ותעשיין מוויסקונסין שרוצה לתרום 10 אלפים דולר. יהודה משכנע אותו לעשות משהו יותר גדול מאשר לעזור בכיסוי הוצאות שוטפות והם יוזמים את הקמת בית פיליפס לצופי ישראל בתל אביב בתרומה של 100 אלף דולר. יותר מאוחר הוא מגדיל את התרומה ובונים גם את בית פיליפס בירושלים וזאת על ידי הגדלת התרומה ל-250 אלף דולר. זה לא הספיק והוא הוסיף עוד 50 אלף דולר. לו פיליפס ביחד עם יהודה ברקאי הקימו את קרן פיליפס לצופי ישראל כאשר יהודה מתמנה לנציג של פיליפס ולמנהל הקרן. הפירות מהכסף של הקרן אפשרו פיתוח מואץ של התנועה בשנים ההם. יש לציין שדנקו קורן היה מאוחר יותר בקשר עם אלמנתו של מר לו פיליפס וחתנו והיא המשיכה לתרום עוד כ-150 אלף דולר שהיוו חלק מהקרן.

 

בשנות ה-90 הראשונות נכנסה התנועה למשבר כספי וכספי הקרן עוקלו לכיסוי החובות והתנדפו.

יהודה אהב ללמוד, ובשהותו בארה"ב גם השלים לימודים אקדמיים, ולמד על דרכי ניהול של ארגוני מתנדבים שבאו לידי ביטוי בפעילותו המאוחרת יותר.

בין השנים 1958-1963 יהודה ממלא את תפקיד מנהל הכספים של וויצ"ו ישראל ואח"כ סמנכ"ל בנק חרושת. בתוך תקופה זו מקים יהודה את שבט הגבעה בקרית שלום.

בשנים אלה של עבודתו בבנק, הוא מרצה ברדיו בשידורי האוניברסיטה העממית המשודרת, קורס של 20 הרצאות על מושגי יסוד בכלכלה. קורס זה הודפס יותר מאוחר והיה חומר לימוד במבוא לכלכלה באוניברסיטה.

 

הבנק למסחר עבר מן העולם כשנרכש על ידי גוף אחר וזאת בעקבות נפילתו בשנת 1962 שבה היה הפיחות הגדול ( מ-1.8 ל-3.0 לירות לדולר) ובעקבותיו, כאשר מנהלי הבנק, כולל יהודה ניסו לפברק מכתבים ולקנות דולרים מהאוצר בשער הישן למרות הפיחות. היו חקירות משטרה ומעצרים והבנק עבר טראומה שלא יצא ממנה.

 

בשנת 1963 מתמנה יהודה למנהל מחלקת המנגנון של קופת חולים של ההסתדרות. (היום זה משאבי אנוש). גוף גדול, חזק, פוליטי מאד וחולש ביחד עם ההסתדרות על חלק הארי של המשק הישראלי ועל שרותי הבריאות של המדינה. בתפקיד זה שימש יהודה עד 1969 ועשה רבות למען העובדים מחד, וסדרי ניהול של מערכות עבודה מאידך. זהו פרק מאד משמעותי בחייו של יהודה ברקאי.

 

מאז שובו של יהודה ארצה משליחותו ביהודה הצעיר בשנת 1958, הוא נרתם לפעילות בתנועה ובהתאחדות ובה הוא התמיד עד יומו האחרון. מדובר על כמעט 50 שנים נוספות מעבר לפעילותו בתנועה כאדם צעיר וכמתבגר.

 

בשנים אלה הוקמה אגודת אוהדי הצופיות ונעשו פעולות על מנת להשיג כספים ממקורות ממלכתיים וגם קיבוציים ומפלגתיים כדי לאפשר את הפעילות השוטפת. אגודת האוהדים הייתה הצינור דרכו ניתן היה לקבל את הכספים שהצליחו להשיג.

 

בתקופה זו הגיעה התנועה למסקנה שבנוסף למרכז התנועה, שהיה תמיד איש התנועה הקיבוצית ושימש דוגמה ומופת להגשמה חלוצית, חייב להיות מזכיר שיעסוק בנושאים ארגוניים. הראשון היה שוקה ידלין. שיטה זו עבדה עשרות שנים עד 1998. התנועה הקיבוצית חדלה להיות מושא להגשמה חלוצית של התנועה והקשר עם קיבוצי התנועה, הארגוני והאידיאולוגי ניתק בעצם. מאז יש מזכ"ל שממלא את שתי הפונקציות.

 

יהודה שימש בהתאחדות הצופים והצופות בישראל בתפקיד הנציב הכללי כמעט 17 שנה, כאשר ראש ההתאחדות היה אריה כרוך. בתקופה זו מילא יהודה גם את תפקיד הנציב הבינלאומי. אחריו באו לתפקיד החשוב הזה, יוסי אלשיך, דנקו, וויניק, ועמוס אילני עד לאחרונה. בשנת 1954 התקבלנו על ידי ארגון הצופים הבינלאומי ויותר מאוחר 1958, על ידי ארגון הצופות הבינלאומי. בשנים אלה התפתח באופן חזק הקשר עם הצופים בארה"ב היהודים והנוצרים, ונשלחו הקרוונים הראשונים והמשלחות שיוצאות עד היום.

 

יהודה פעל כל השנים כדרג מתנדב והיו לידו מרכזים מצוינים שהפעילו את ההתאחדות בארץ ובעולם. הוא ציין במיוחד את מוריס זילקה שהיה מרכז, ושיותר מאוחר, כשחזר משנים של שליחות המדינה והסוכנות בחו"ל הוא התמנה ליו"ר ההתאחדות במקום יהודה ברקאי, (מה שנקרא בשפה המקצועית הנציב הכללי General Commissioner).

בשנת 1961 קיימה ההתאחדות ג'מבורי ישראלי על הכרמל. יהודה היה ראש המטה ומוריס היה מפקד הג'מבורי הזה. (אני הייתי שם כראשג"ד של כיתות ז' בשבט רמת גן).

יהודה טבע את המונח צוגר כמקביל למונח האנגלי Scouter.

 

בשנת 1963 ארגן יהודה ומוריס את קורס Wood Badge הראשון בארץ עם מדריכים מהשורה הראשונה של הצופיות העולמית מאנגליה. מוריס זילקה שכבר עבר את הקורס בגילוול פארק, עזר לג'ון ת'ורמן להעביר את הקורס בחוות הצופים. בין המשתתפים בקורס ראשון זה היו בנוסף ליהודה ברקאי גם משה למלשטרייך וחירם כהן מרמת גן, יאני אפשטיין, יעקב גולדין ואחרים.

יהודה התמסר להקמת בתי פיליפס בתל אביב ובירושלים מיד עם שובו ארצה. יהודה מספר על וויכוחים והתמקחות עם סולל בונה שהיה אז הקבלן, הסתדרות כמובן, ועל קשרים עם ראשי ההסתדרות ומפא"י כדי להשיג תנאים משופרים לצופים.

 

גם הקשר עם מילטון גריי, שתרם את הכספים לקרן הנושאת שמו ושם הוריו, נולד וטופח בין השאר על ידי יהודה ברקאי. תרומתו של גריי סייעה רבות לתנועה וגם היא בשלב כלשהו שימשה את התנועה לצאת מהמשבר הכספי בתחילת שנות ה-90. אבל גריי המשיך ותרם לצופי ים והקים את קרן גריי המשמשת אותנו עד היום.

יהודה השתתף בוועידות הבינלאומיות של התנועה העולמית ועשה רבות ליצירת הקשרים שיש לנו בעולם עד היום.

 

עד 1994 נשא יהודה בתפקיד הנציב הכללי, יו"ר ההתאחדות, ואז פרש וקיבל את התואר ראש צופי ההתאחדות. זהו תפקיד כבוד ייצוגי שיהודה נשא עד לפטירתו. התואר והמעמד של ראש צופי ההתאחדות מבטא את ההבנה שלמרות שהוא לא היה בתפקיד ביצועי בהתאחדות, עדיין ראינו בו כולנו את האב המייסד, המורה הרוחני שלנו והאיש שידע טוב מכולם להסביר ולייעץ איך לעשות מה, לא להיכנס למצבים מביכים ואם כבר נכנסנו אז איך לצאת מהם.

 

אני אישית הכרתי את יהודה ברקאי שנים רבות אבל רק לאחרונה התקרבתי אליו והייתה לי קורת רוח גדולה מהקשרים איתו. מצאתי אדם צלול, חד וחריף ובעל חוש הומור יוצא מגדר הרגיל, שמוכן תמיד להטות אוזן קשבת לכל שאלה ובעיה, ושראה את קשריו עם הנוער והשפעתו החינוכית והארגונית לטובת הנוער, כדבר החשוב ביותר במכלול חייו.

 

יהודה נפטר ביום ב' 30 לאפריל 2007.

 

תנועת הצופים חייבת לו חוב גדול והיא תמצא דרך נאותה להנציח אותו ואת פועלו ולהעביר את מורשתו לדורות הבאים.

 

יהודה העלה את הביוגרפיה שלו בספר מקסים ומרתק בשם "לא אישי בלבד" ואני ממליץ לכולם לקרוא אותו.

 

צביקה קרש

3 ליוני 2007

  

פרסם כתבה »


תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 1 תגובות | הוספת תגובה


1. אני למדתי המון אודות התנועה
נכתב על ידי נתן מרדר מהנהגת דרום בתאריך 4/6/2007 בשעה 23:26