zofim.org.il
  
 


 
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט גלים » כתבה: צופה בסאן דייגו

תמונת מגזין צופה בסאן דייגו פורסם על ידי עמית סמואל
בתאריך 26/6/2014
בכתבה זו צפו 3001 גולשים

היי קוראים לי עמית סמואל ואני שמיניסט בשבט גלים הנמצא בסאן דייגו. ביום ראשון האחרון (8/6/14) הייתי בפעולה השבטית האחרונה שלי כשכבגיסט ובזה בעצם נגמר הזמן שלי בצופים.

אני רוצה לדבר קצת על החוויות שלי בצופים ואיך הצופים השפיעו עליי. כשהייתי בכיתה ט' אישה ניגשה לאמא שלי באיזשהו אירוע ושאלה בן כמה אני והאם אני יהיה מוכן להצטרף לקבוצה קטנה של ילדים שהולכים להקים שבט צופים בסאן דייגו. חשבתי על זה קצת, ובסופו של דבר אמרתי "למה לא? יהיה מגניב." כשהגעתי לגיבוש הראשון ראיתי כמה ילדים מוזרים, שני "ערסים", ומרכז נחמד. לא ידעתי שאני מסתכל  על החבורה שתהפוך לחברים הכי טובים שלי, המשפחה השנייה שלי.
                               

באותם ארבעה חודשים עד תחילתו של החופש הגדול עברנו קורס הדרכה מזורז מאוד, הלכנו למחנה ראשון, שרדנו את המריבה הראשונה, ועוד. לאחר חופשת קיץ מהירה השבט נפתח רשמית. באותה שנה, כיתה י', הדרכתי את כיתה ז'. זאת הייתה שנה ממש לחוצה מכיוון שעוד לא ידעתי בדיוק איך להדריך ולא הייתי בטוח שאני עושה את זה נכון. בסופו של דבר, הקבוצה התגבשה מהר מאוד, המדריכה שהדריכה איתי הייתה ממש טובה, ואני איכשהו הצלחתי לעשות על החניכים רושם טוב ואולי אפילו קצת להדריך אותם. שנה אחרי זה, יא', הדרכתי את כיתה ד'. זאת גם הייתה שנה מאוד מלחיצה מכיוון שהמדריך שהיה אמור להדריך איתי פרש לפני באמצע הקיץ, והמדריכה שגייסנו במיוחד ימים ספורים לפני התחלת השנה פרשה באמצע השנה והשאירה אותי לעבוד לבד לאיזה חודש וחצי.

                     

במהלך החודש וחצי הזה כמעט והכול התפוצץ לי בפנים: החניכים לא הקשיבו לי, הבנים והבנות בקבוצה רבו כל פעולה, ואני הייתי ממש אומלל... מספר פעמים תהיתי אם לא עדיף פשוט לעזוב את הכל ולפרוש מהצופים. אבל למרות כל המחשבות הרעות המשכתי לבוא והמשכתי להתאמץ להעביר פעולות, גם אם אף אחד לא משתתף באותן פעולות. ואז בחודשיים האחרונים של השנה הגיע ישועתי! הפעיל של השבט חזר מחופשה בישראל וגייסנו אותו להדריך איתי. באותו רגע שקיבלתי את התמיכה שהייתי זקוק לה כל כך, פרץ לי משהו ופתאום הצלחתי להדריך. השנה הסתיימה בהצטיינות והתחילה שנה חדשה, יב'.

ביב' הייתי רשג"ד של ג' וד'. הייתי אחראי על ארבעים חניכים ושישה מדריכים. פתאום במקום להיות רק עם החניכים ולנסות להעביר פעולה, העבודה שלי נהפכה לנסות לעזור ולהעצים את המדריכים שעליהם אני אחראי ובאותו הזמן לרדוף אחריהם כדי לדאוג שהם מגישים פעולות בזמן. פתאום במקום להיות סתם מדריך שאחראי על איזה קבוצה קטנה, נהייתי מנהיג במימידים שבטיים. בהתחלה, פשוט לא ידעתי מה לעשות עם עצמי ולא ממש עשיתי מה שהייתי צריך לעשות. לאחר כמה שבועות, תפסתי את עצמי בידיים, נתתי לעצמי "סטירה בפרצוף", והכרחתי את עצמי לעבוד קשה יותר ולתמוך במדריכים שלי.
                               
בגדול, מאז אותו גיבוש ראשוני בכיתה ט' ועד היום אני חי חיי צופה: כול יום ראשון עולה על חאקי, כל הארון בצבעי השבט, מזמזם מורלים בכיתה, תמיד מוכן לשחק נינג'ה וקווא קווא, וכו'. ופתאום כול זה נגמר. אז מה בעצם קיבלתי מהחוויה הזאת? מה הצופים נתנו לי? הצופים נתנו לי ביטחון עצמי, עזרו לי למצוא את הזהות שלי, העניקו לי את קבוצת החברים הכי טובים בעולם, ולימדו אותי שאפשר לשחק נינג'ה בכול סיטואציה משעממת כדי להנעים את הזמן...

 הצופים לקחו את עמית, ילד קטן וחסר ביטחון, והפכו אותו ל"סמו", גבר שיכול להקפיץ שבט שלם עם מורל. עכשיו אני יודע שההחלטה הכי טובה בחיי הייתה להגיד כן לצופים. אולי זמני כחלק ישיר בתנועה נגמר אבל אני מתכוון "לצופף" עד סוף ימיי. 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 1 תגובות | הוספת תגובה


1. מחמם את הלב
נכתב על ידי גל בן שימול מלשכת מזכ"ל בתאריך 27/6/2014 בשעה 11:41