zofim.org.il
  
 


 
שבט ארד
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט ארד » כתבה: סיפורים

תמונת מגזין סיפורים פורסם על ידי אמיר שריד
בתאריך 21/8/2013
בכתבה זו צפו 2527 גולשים

 "לכולם יש עולם סודי בתוכם. כל אנשי העולם, אני מתכוון לכולם. לא משנה כמה משעממים הם מבחוץ, בתוכם יש עולמות שאי אפשר לדמיין, מדהימים, נפלאים, טיפשיים, מפוארים. לא רק עולם אחד. מאות. אולי אפילו אלפים." (ניל גיימן, סאנדמן). 

 

 

 

"למה להצטרף לצופים?" שאלו אותי את השאלה הזו אולי מאה פעמים: הורים, חניכים, מדריכים, צעירים ובוגרים... התשובה שאתה נותן לילד בכיתה ה' ששואל אותך למה להצטרף לצופים היא לא אותה התשובה שאתה נותן למדריך השכבה שלך או לראשג"ד ששואל אותך את אותה השאלה. ולשניהם לא תמיד אומרים את האמת.

 

לילד הצעיר אני מוצא את עצמי אומר משהו על משחקים עם החברים, ועל טיולים ומחנה קיץ. לבוגר אני אספר אולי על המטען הערכי שזה נתן לי וכמה שהתפקידים שמילאתי ביגרו אותי לאורך השנים, ואולי גם שזה מכין אותי להתמודד יותר טוב עם הצבא. אבל היום, על סף סיום, יש לי סיבה אחרת להיות בצופים. סיבה שלא יכולתי להבין באמת, לעומק, עד עכשיו, עד כיתה י"ב.

הייתי חמש שנים בצופים - הצטרפתי בכיתה ח' כשהשבט שלנו, שהיה אז רק שלוחה של שבט רשפים, הוקם. שנת הבטחה ושנת קורס עברו מהר, והשכבה שלי, שכבת רעם, מצאה את עצמה פתאום הופכת מחבורת ילדים מפוחדים בכיתה ח' לחבורת מדריכים מפוחדים בכיתה י'.

 

עד שהבנתי מה זה להיות בצופים, להיות חניכים, פתאום מצפים ממני להדריך קבוצה של ילדות בכיתה ה'. ממני! אני הייתי בכיתה ה' בעצמי לפני זמן קצר כל כך... ועוד כל זה בשבט חדש שמצפים מאיתנו להקים, כאילו שלא מספיק שיש לנו חניכים על הראש, כי צריך גם להתחיל להרים את הדבר הזה שנקרא "שבט ארד" ועוד לא ממש ברור מה הוא, בעצם, יהיה.

 

שנת הדרכה ועוד שנה, שתי קבוצות של חניכים עברו אותי ואני אותם. מסתבר שללמוד אפשר גם מילדים בכיתה ה' וגם מילדים בכיתה ח', במיוחד כשאתה חושב שאתה שם בשביל ללמד אותם. ובשנה האחרונה שלי זכיתי בתפקיד שהוא קצת מכל דבר, שאיפשר לי להעביר העשרות לשכב"ג ולחניכים, להקים סיירת צופיות ולנהל צוות קטן.

ובכל השנים האלה לא באמת הבנתי למה להיות בצופים. ידעתי להסביר את עצמי יפה מאוד, התשובות הרגילות שלי למדריכים ולחניכים רשומות כבר למעלה, אבל זה לא היה מספיק. כי הכיף לבד הוא חוויה שאפשר לעבור גם לא בצופים, והערכים לבד לא יביאו אף ילד שפוי בכיתה ה' (או בכיתה ח') לתנועת נוער. ומשום מה, גם השילוב של השניים לא היה מספיק - משהו היה חסר לי.

אבל הנה העניין - במשך חמש שנים שבהן הייתי בצופים, גיליתי שלא רק אני כותב סיפור. כל בן אדם שאני פוגש הוא סופר, שכותב את החיים שלו פרק אחר פרק. סיפורים שמתרחשים בעולמות פנימיים וחיצוניים שלא הכרתי, עולמות שנראו מוכרים לי ועולמות שונים לגמרי. שמעתי סיפורים מאנשים שלא הייתי פוגש בשום מקום אחר - צעירים ומבוגרים, בנים ובנות, יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים.

 

 

כי לכל אדם שפגשתי היה סיפור לספר. לפעמים שמעתי פרק שלם, לפעמים רק פסקה או משפט, וחלקם הספיקו רק להגיד מילה וכבר נעלמו. אצל חלקם אני מקווה שהספקתי להיות דמות משנית בפרק אחד, בחלק אולי הייתי רק ניצב או הערת שוליים. אולי לא הופעתי בכלל, אבוד בזיכרונו של הסופר. אבל כולם הספיקו לכתוב חלק מהסיפור שלי בשבילי.

אף אחד לא כותב את הסיפור שלו לבד. כל סיפור וכל ספר הוא תוצר של שיתוף פעולה בין האנשים שנתנו לך את הסיפור שלהם, שהעניקו לך השראה, שהעלו חיוך או צחוק או עצב או בכי על פניך, ששאלו לשלומך ואתה לשלומם, שדאגו לך בטיול או שאתה דאגת להם במחנה... יותר מכפי שאפשר לזכור, החומר שבעזרתו אנחנו כותבים את הסיפור שלנו הוא העלילה של האנשים שאנחנו פוגשים. רבים מהם לא יזכרו אותנו ואנחנו לא נזכור רבים מהם, אבל הם נמצאים שם, בין השורות.


אז למה אני בצופים? כדי שיהיה לי עם מי לכתוב את הסיפור שלי. כדי שיהיה לי עם מי לספר ביחד את הסיפור של שבט ארד ושל שכבת רעם, ושל גדוד עידן שהפך לגדוד איתן ושל גדוד געש שהפך לשכבת להב, ואת הסיפור של חניכים שמגיעים מפוחדים לפעולה הראשונה בשבט, ושל מדריך שלומד ליצור קשר מיוחד דווקא עם "החניך המעצבן" ההוא... וכל אלה, אלפי סיפורים, היו חומר הגלם לכתוב איתו את הפרק הזה בסיפור שלי. פרק שמתחיל לספר על ילד קטן בכיתה ח' שמגיע לפעולה הראשונה בשבט החדש בהרצליה. פרק שנגמר, בשמחה על מה שהיה ובבכי על מה שנגמר, היום.

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה