zofim.org.il
  
 


 
שבט אריות
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט אריות » כתבה: איך מסכמים 9 שנים?

תמונת מגזין איך מסכמים 9 שנים? פורסם על ידי הילי אנושי
בתאריך 16/5/2013
בכתבה זו צפו 2410 גולשים

 איך מסכמים 9 שנים ?

מתחילת השנה אנחנו מנסים לסכם שתים עשרה. כמו י"ב. ומדברים על השינויים לאורך השנים, ועל מה שעשינו, ועל מי שהיינו כשנכנסנו ומי שאנחנו יוצאים. ועל הדרך. כל כך הרבה מדברים על הדרך הארוכה שהתחלנו בני שבע וחוששים ואנחנו מסיימים בני שמונה עשרה, וסוף סוף אנשים.

אבל דבר אחד נשאר, תשע שנים, משישי לשישי, כל יום, כל החיים-

הצופים.

אז איך מסכמים 9 שנים ?

בהתחלה מכחישים.
אחר כך בלחץ עושים,
משמרים יחסים,
מעגלים כעסים.
לומדים מחדש להכיר אנשים,
לקבל את זה שאנחנו כמעט רק נשים,
רועשים,
גועשים,
נהנים,
מסתכלים לאחור על כל השנים שעברו-

ומבינים שאי אפשר לסכם.

אי אפשר לסכם את החוויה של לבוא בפעם הראשונה על חאקי לפעולה, לשבת על הסנדות בשבט, ילדים קטנים וסנדות גדולות, ולחכות  לתוצאות ההצבעה על השם של הגדוד בכיתה ד'. נמרוד. לצאת בפעם הראשונה לטיול עם הרבה הליכה ושני לילות בלי אמא. לנצח בפסטיליינס. לצאת למחנה קיץ ראשון, לעמוד מלא בצבע אדום בין ים של אנשים אדומים, לצרוח בגרון צרוד מוראלים של השבט, ולהבין שאתה אמנם כולה בן עשר, אבל אתה כבר שייך למשהו גדול.

והשנים עוברות. ואתה יוצא פתאום לחותרים לבירה, ים אל ים, אתגר. ופתאום אתה מכיר את האנשים שפעם רק ראית. ופתאום זה משתלט עליך, ואתה מבין שמי שאתה עכשיו ומי שהיית גדל להיות ביקום מקביל, שבו היית סתם ילד שלא שייך לשום דבר, שלא לובש חאקי והולך לשבט בשישי בצהריים בכל מזג אוויר, הם שני אנשים שונים כל כך.

וכניסה לשכב"ג, ואז אתה מדריך, או פעיל. מסתכל על החניכים באים לפעולה הראשונה, רואה ילדים יושבים על סנדות בכניסה לשבט ומחכים שיגידו להם איזה שם נבחר לגדוד שלהם, תוהה אם גם אתה היית קטן כל כך. ושלוש שנים אתה עושה, פועל, נותן מעצמך כל מה שאתה יכול. עשרים וארבע- שבע, השבט הוא הבית הראשון שלך. אתה מגן בחירוף נפש על האמונות שלך בשיחת שכב"ג. אתה בדיכאון של יומיים כי שבט אחר זכה בפרס על השער שעבדת עליו קשה כל כך. אתה יוצא לטיולים, מסתכל על הכל מזווית אחרת, ושוב אתה לא רק אתה, אלא חלק משכב"ג, משכבה, מצוות, משבט, מהנהגה, מתנועה, מכל כך הרבה דברים שהם לא אתה וששווים את הזמן, המחשבה והרגש שאתה משקיע בהם בכל דקה של חייך.

ואז י"ב. ואז לנסות ולדחוס 9 שנים לתוך כמה פסקאות. ואז אתה מכחיש ומדחיק ושוכח שזה עומד להיגמר. כי מילא הלימודים, מילא התיכון, מילא להתגייס עוד מעט- אבל לפתוח בפעם האחרונה את הקשר בעניבה, להוריד את חולצת החאקי, ולהניח בארון, לתמיד אולי ?

אי אפשר לסכם 9 שנים. את כל מה שנתנו לנו. את השינויים שעברנו, כשכבה, כיחידים. את מה שהשבט נתן לנו, שהתנועה נתנה לנו, שהחינוך והערכים שתמיד אנחנו חושבים שלא נצליח להעביר לחניכים שלנו, ואז הם גדלים ואנחנו מבינים שהיה לנו חלק ביצירת האדם הזה שהם- כמו שלמדריכים שלנו לפנינו היה חלק ביצירה שלנו.

במשך 9 שנים קיבלנו הזדמנות להיות חלק ממסורת בגדרות ובעוד אלפי מקומות ברחבי הארץ והעולם. קיבלנו ונתנו ולמדנו שכשנותנים מקבלים פי שלוש בחזרה. במשך 9 שנים יצרנו לנו בית. עכשיו, כש9 שנות החסד עומדות להיגמר, אני מסתכלת לאחור ולא מצליחה לסכם באמת. הכל נדמה שלם כל כך, שלם מדי בשביל לתאר גם באנציקלופדיה. ועצוב לסיים. באמת באמת עצוב. יותר משעצוב לסיים כל דבר אחר. זה הדבר היחיד שמרגיש באמת כמו לעזוב את הבית.

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה