zofim.org.il
  
 


 
שבט אביב
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט אביב » כתבה: המסע שלי

תמונת מגזין המסע שלי פורסם על ידי בשמת כהן
בתאריך 15/1/2013
בכתבה זו צפו 2200 גולשים

"צופים".
כשתגידו לחברים שלי שלא בצופים ולא בדיוק יודעים מה זה "צופים" הם יחשבו על אנשים "חסרי חיים" שמבזבזים את הזמן שלהם, מתלבשים מוזר וצורחים שירים ואולי יהיו כאלה שיחשבו ככה גם אחרי שהם יקראו את מה שכתבתי
....

אני בת חמש עשרה, עברתי הרבה (יחסית) עד עכשיו, אבל אם יש חוויה בחיים שאני יכולה להגיד ששינתה אותי זה הצופים.
אז איך התחיל הקשר שלי עם הצופים ?הכול התחיל בכיתה ה
':
תמיד הייתי דמות דומיננטית בכל מקום שהייתי. בכל מקום הרגישו בנוכחות שלי - זה חלק בלתי נפרד ממני ומהאופי שלי וגם בכיתה שלי הייתי דמות דומיננטית. התנהגתי כמו ילדה רגילה בגיל עשר. עד כיתה ה' היינו כיתה רגילה לגמרי אפילו די מגובשת אבל כל זה נעצר שהתחלנו לעשן ולשתות...
אני זוכרת את הימים האלה בבירור. בכדי להיות "חלק מהחברה" ומהכיתה היינו נפגשים כל שישי ויושבים בפארק עם בקבוק הכי זול של וודקה כי לא היה תקציב לילדים בני 10 ליותר. בהתחלה הייתי חלק, אני לא אשקר, גם אני שתיתי ועישנתי והייתי חלק מהנפילה של החבורה וכמובן שהכי חשוב בכל הסיפור היה להסתיר את זה מעולם המבוגרים כי אם הם יגלו את ה"סוד" נאבד את תחושת הסיכון שבגללה אנחנו בעצם עושים את זה...

אתם בטח חושבים עכשיו: "איזה מושפעת של החבר'ה", אני אבל ידעתי שברגע שאני אפסיק, אני אאבד את החברים שהיו לי. ואכן אחרי זמן קצר הפסקתי. זה לא התאים לי, לאופי שלי ולערכים שגדלתי עליהם ובאמת כמו שחשבתי - נשארתי בלי חברים, ועברתי חרם...
אני זוכרת כל יום בחרם הזה, את הקושי היומי בבית ספר. רק חיכיתי לשמוע את הצלצול ולברוח הביתה. שנאתי ללכת לבית ספר. הייתי בוכה כל יום כמה שעות.
באמצע כיתה ה' שמעתי לראשונה על הצופים. אחי הגדול סיפר לי על כמה חברים שהכיר משם והחלטתי לנסות להצטרף - מה כבר היה לי להפסיד
 
נסעתי ל"סיטי" שם נמצא שבט דותן - בהתחלה כמובן לא הכרתי שם אף אחד.
 אני זוכרת את הפעולה הראשונה שלי ממש טוב: הבנות בקבוצה שלי ממש התלהבו ממני - הן היו מבתי ספר שונים וגם המדריכה ממש התלהבה. בעצם זה המקום הראשון שהרגשתי בו שייכת
.
אחרי הפעולה הראשונה  התרגשתי כל כך ורק חיכיתי לפעולה השנייה.
כשהגעתי לפעולה השנייה שמחתי לראות שכולם בשבט כבר הכירו אותי כולל השכבה הבוגרת, המדריכה שלי הספיקה לעדכן אותם על החניכה החדשה שהגיעה אליה ולאט לאט הרגשתי שיש לי חברים
.
בשנה הזאת הכרתי את האנשים הכי מדהימים שפגשתי אי פעם, חברים שלא יכולתי למצוא בשום מקום אחר, אנשים שכיף לדבר איתם לשתף אותם ולהיות בחברתם. הם תמכו בי בכל הקושי שהיה לי בבית הספר גם בלי מילים, רק מהמחשבה שהם שם בשבילי תמיד.
יכלנו ליצור קבוצה שלא צריכה את התוספות של האלכוהול והעשן כדי להיות קבוצה
.


שנה לאחר מכן עברתי לשבט אביב שנפתח ליד הבית שלי. נבנתה לי קבוצה מאפס- הקבוצה הראשונה בשבט. לקח לנו הרבה זמן למצוא את המקום של כל אחד ואחת בתוך הקבוצה ואני חושבת שבזכות המדריכים הטובים שקיבלנו בכיתה ט' הצלחנו ליצור את ההרגשה שהשבט הוא מקום מילוט של כל אחד ואחת מאיתנו.
 כולנו אהבנו לבוא לפה כי פה היינו אנחנו בלי מסכות או סטיגמות של החברה. למעמד החברתי שקיים בבית הספר ולצרות שיש בחלק מהמשפחות לא היה שום משמעות מהרגע שנכנסנו בגדרות השבט. מהרגע הזה פשוט שכחנו הכל, שמחנו ממה שיש ונתנו הזדמנות לכל אחד להציג את עצמו כמו שהוא רוצה ולא כמו שמציגים אותי בגלל איך שהוא מתלבש או בגלל השירים שהוא שומע
.
והיום, שאני מדריכה בעצמי כיתה ה' אני חושבת על זה ,איך אני מצליחה לגרום לחניכים שלי להרגיש שהשבט זה הבית שלהם? זה המקום מילוט שלהם שיהיה להם כיף לבוא שכאן כל אחד יכול לבוא בלי "מבחני קבלה" ושגם להם תהיה התמיכה של הצופים כשקשה להם בכול מקום אחר.

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה