zofim.org.il
  
 


 
אתר יום השואה/הזיכרון/העצמאות
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר יום השואה/הזיכרון/העצמאות » כתבה: התבונה לראות האומץ לרצות והכוח לבצע

תמונת מגזין התבונה לראות האומץ לרצות והכוח לבצע פורסם על ידי אמיר שריד
בתאריך 15/4/2012
בכתבה זו צפו 4790 גולשים

זה שוב מגיע. יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אז עוד פעם נהיה בטקס, ועוד פעם נשמע שירים עצובים, ואולי נראה בטלוויזיה את "הפסנתרן" או "רשימת שינדלר". ונהיה עצובים. ואין ספק - השואה היא מאורע נורא, הנורא ביותר שידע העם היהודי ומבחינות רבות - הנורא ביותר שידע העולם.

אבל האם אפשר ללמוד משהו ממה שקרה? להסיק משהו לגבי היום? לא שהיום (חס וחלילה!) המצב דומה, או קרוב, או מזכיר את המצב בפולין 1939. אבל זוהי ההזדמנות שלנו להתבונן באחד המצבים הקיצוניים ביותר בהם חיו בני אדם - ואולי ללמוד מהם משהו על טבע האדם, על כוח סבל ועל נחישות.

למשל, ארגון אי"ל - הארגון היהודי הלוחם. הארגון נוסד על ידי תנועת הנוער המאוחדת "דרור החלוץ", שאיחדה בתוכה כמה תנועות, המרכזית ביניהן היא תנועת דרור. התנועה הזו הייתה תנועת נוער, והפעילות בה תראה לכם מאוד מוכרת ודומה לפעילות בצופים. כשהיא המאוחדת קמה ב-1938, מונה יצחק (אנטק) צוקרמן לאחד משני המזכירים הכלליים שלה, והוא בסך הכול בן 23.

כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה, חברי התנועה, שהיו אז בסמינר, מצאו את עצמם בשטח שנמצא בשליטה של ברית המועצות. חברים רבים גיבשו החלטה לחזור לאזור הכבוש בפולין ולסייע בגטאות מבפנים, וכך מצא עצמו אנטק בשטח גטו ורשה. בבית ברחוב דג'לנה 34 הקים הארגון לנוער שחי בגטו בית ספר מאולתר, גימנסיית דרור-החלוץ.

בשיעורי עברית, תנ"ך וספרות לימד המשורר יצחק קצנלסון, שתלמידיו סיפרו איך כששמעו אותו סיפורי התנ"ך קמו לחיים מול עיניהם. גם בתנאי הגטו הקשים, התמידה תנועת החלוץ במחויבותה החינוכית והכללית לעזרה בגטו ורשה, ואף חלקה את מעט האספקה שקיבלה ממחני התנועה עם יתר הגטו. תנועת החלוץ חרטה על דגלה את דבריו של ברל כנצלסון, הוגה הדעות הציוני (וקרוב של יצחק קצנלסון), והעלתה על נס את "התבונה לראות, האומץ לרצות והכוח לבצע."

התבונה לראות

אנדרטת מרד גטו ורשההתנועה הוציאה לאור (מתוך הגטו!) אנתולוגיה היסטורית בשם "פיין און גבורה", שסיפרה על הפרעות, הגירושים והרדיפות של היהודים לאורך ההיסטוריה, לאורך אלף שנה. הספר הופץ בגטו ונלמד בסמינרים של התנועה. כמו כן הופצו עלונים, כתבי עת - הכול כדי שתושבי הגטו יבינו שמשהו פה לא בסדר, הכול כדי לעורר את תחושת אי הנוחות הזו.

תנועת החלוץ סירבה להיכנע ולהפסיק לפעול למרות כל קושי. הגרמנים החלו לסגור את המתקנים שהפעילה ולנקוט ביד קשה נגד חברי החלוץ. יצחק קצנלסון גורש לטרבלינקה יחד עם פעילים רבים מתנועת דרור, וגם שם המשיך ופעל למען "התבונה לראות". הוא כתב ויצר מתוך הגטו, ונשא נאומים בפני חברי התנועה שהובילו אותם למרד ינואר בטרבלינקה. אנטק אמר עליו, שלא היה לו אקדח ולא ירה אפילו ירייה אחת, אבל מה שהוא עשה - זה מרד.

בזכות אותה "התבונה לראות", היו חברי תנועות הנוער הראשונים להבין שגטו ורשה נידון כולו לגירוש למחנה השמדה, ביולי 1942, והם היו אלו שהפיצו את הבשורה לגטו כולו. אבל לרוב הציבור בגטו, הרעיון של מרד נראה בלתי אפשרי. הגרמנים היו בלתי מנוצחים, חזקים יותר ומצוידים היטב, ורבים לא האמינו שאפשר להרוג איש אס-אס: הם פשוט היו בלתי מנוצחים. תנועת החלוץ הייתה צריכה להוכיח אחרת.

האומץ לרצות

גטו ורשה 1943לשם כך, תנועת דרור עשתה בגטאות כבשלה. בדרך לא דרך, תמיד הצליחו לעשות מה שכל היתר לא הצליחו. הנחישות הזו, שיש רק לנוער, אפשרה למחתרת של "החלוץ" לצאת מהגטו כשחשו שעומדים לאסור אותם ולעבור לדירות מסתור ברחבי העיר. היא אפשרה לאנטק ולחבריו להקים תנועה לוחמת, את ארגון אי"ל (הארגון היהודי הלוחם). בראשו עמדו ארבעה: אנטק, צביה לובטקין, ברסלב וקפלן. במסגרת אי"ל יצא אנטק מגטו ורשה והשתתף בתכנון של המבצע שנראה אז בלתי אפשרי, ליל ציגנריה.

המבצע נקרא על שם קפה ציגנריה בקרקוב, בו ישבו קצינים נאצים. המבצע הזה, אמרו חברי האי"ל, יהיה להם מתנה לחג המולד. בערב חג המולד של 1942, העלו אנשי האי"ל רכבים של אנשי אס-אס באש, חיבלו בסירות שלהם, הפיצו כרוזים הקוראים להתנגדות בחוצות העיר, התנקשו באנשי אס-אס ברחובות, ולסיום הניפו את דגל פולין (שהייתה אז מדינה כבושה) במקומות בולטים בעיר. רוב הפעילים היו בני נוער, בני 16 ו-17 שכל אימונם בנשק היה האימון שקיבלו בגטו, ובכל זאת המבצע היה מוצלח כל כך, שהשמועה אמרה שצנחנים רוסים נחתו בוורשה וביצעו את הפעולה.

וכדי להשלים את ה"מתנה", רימונים ובקבוקי תבערה נזרקו לקפה ציגנריה, הרגו 11 ופצעו 13 נוספים. גם לאחר שהגרמנים תפסו את רוב חברי המחתרת בקרקוב, היא הוסיפה לפעול כאילו אין שמירה ואין נאצים. אנטק חזר לוורשה, להפיץ כרוזים שהודיעו כי הגירוש מן הגטו הוא לטרבלינקה, ו"טרבלינקה פירושה מוות".

מלאי הנשק של החלוץ בוורשה כלל בשלב הראשון כמה כלי נשק מאולתרים ואקדח אחד. בהדרגה אספו עוד נשק: רובים, אקדחים, מכונות ירייה, חומר נפץ ורימוני יד. הם החלו לפגוע במי ששיתף פעולה עם הנאצים, והתנקשו באנשי הגסטאפו. בספטמבר מונה מרדכי אנילביץ' לעמוד בראש הארגון, שכלל כבר נציגים בצד הארי של ורשה (מחוץ לגטו) ושלוחות בערים רבות ברחבי פולין.

כאשר החל הגירוש של מה שנותר מגטו ורשה, החליטו אנשי אי"ל לפעול. ביום הגירוש רבים מאנשי אי"ל הסתירו כלי נשק, וכשנאספו בכיכר ממנה נערכו הגירושים, פתחו ביריות אל אנשי אס-אס. כחמישים גרמנים נהרגו בתוך שלושה ימים והגירוש הופסק. האי"ל תפס את השלטון בוורשה, והגרמנים פחדו ללכת ברחובות הגטו. אך אנשי האי"ל ידעו שזה אינו הסוף, ושהגרמנים עומדים לחזור. הייתה דרושה פעולה משמעותית יותר: מרד.

הכוח לבצע

מרדכי אנילביץבערב פסח הגרמנים חזרו, בכוונה לחסל את הגטו עד היסוד. אנשי האי"ל הבינו שזהו זה, אלו הם ימיו האחרונים של גטו ורשה. אך איש מהם לא התכוון לוותר. ביום הגירוש איש לא יצא מביתו למרות הפקודה. הגרמנים נסוגו תחת מתקפת פתע, אך חזרו מתוגברים באנשי ואפן אס-אס (אנשי צבא).

הגרמנים החלו להצית את הבתים בגטו מן היסוד, ולהפוך אותם למלכודות חנק. הנהגת האי"ל, ואנילביץ' בראשם, התבצרו בבית ברחוב מילא 18, וכאשר הוא הוצת, איש מהם לא נפל חי בידי הגרמנים. רבים התאבדו ורבים נהרגו תוך כדי קרב, והנשק בידם. אנילביץ' נהרג בקרב, אך הספיק להעביר תוך כדי המרד מכתב אחרון לאנטק.

אנטק, צביה לובטקין ועשרות פעילים נוספים חולצו ע"י קאז'יק (לימים, שמחה רותם), שחילץ אותם דרך תעלות ביוב לצד הארי של ורשה. ב-16 במאי 1943 הודיע הגנרל יורגן שטרופ, האחראי על הגירוש, כי "גטו ורשה איננו עוד". כסמל לניצחון ולהשמדתו של הגטו, בית הכנסת הגדול בוורשה הועלה באש ונשרף עד היסוד.

אנטק וצביה הוסיפו לפעול במסגרת ארגון אי"ל וסייעו למרד הפולני בוורשה. שניהם שרדו את המלחמה. לימים הם נישאו, וביום השנה השישי לפרוץ המרד הקימו קיבוץ בארץ ישראל. אותו התאריך נקבע כיום הזיכרון לשואה ולגבורה שנתיים לאחר מכן.

במשפט אייכמן העיד יצחק אנטק צוקרמן וקרא את המכתב האחרון ששלח לו אנילביץ'. במכתב אמר לו: "היה שלום, יקירי. אולי עוד נתראה. העיקר: חלום חיי קם והיה. זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה. מרדכי."

השנה נציין שבעים שנים להקמת אי"ל. האם יש מקום ללמוד ממעשיו של הארגון? ארגון שבסך הכול נוצר מתוך תנועת נוער, שרוב פעיליו היו בני עשרה ללא ניסיון בנשק, הצליח למרוד ולהתנגד לגרמנים, בוורשה, בקרקוב, בווילנה, בטרבלינקה. עשה פעולות כה רבות שכתבה אחת (אפילו ארוכה כמו הכתבה הזו) לא תספיק כדי לתארן. וזאת בזכות הנחישות הזו, הייחודית כל כך לנוער, ובזכות ההבנה הצלולה וחסרת האשליות של המתרחש.

ארגון אי"ל הצליח להשיג את שביקש: את התבונה לראות, האומץ לרצות והכוח לבצע.

וזהו לדעתי, מקומנו כתנועה יהודית בארץ ישראל. אנחנו יכולים לבצע שינוי כל עוד לא נראה במצב הקיים נתון שאי אפשר לשנות אותו. כל עוד נאמין שאפשר ושיש דרך אחרת. שזוהי לא גזירת גורל ושאפשר אחרת. זוהי התבונה לראות.

דרושה לנו גם היכולת להאמין שאנחנו יכולים להנהיג את השינוי הזה. שלצופים יש מקום בשנת אלפיים ושתיים עשרה, שבעים שנה אחרי הקמת ארגון אי"ל, כמובילים של שינוי חברתי ערכי דרך החינוך. שיש לנו מקום ליצור נוער טוב יותר, ועל ידי כך אדם טוב יותר. לשנות את העולם - לא פחות. זהו האומץ לרצות.

והיתרון הגדול של הפעילות דרך תנועת נוער, הכוח לבצע. לפי דעתי תנועת הצופים הוכיחה, פעם אחר פעם, שהיא מוכנה להשתתף ולהיות פעילה. שהיא תנועה של אחווה, של עזרה ושל סולידריות. שיש מי שיעזור לך אם יש לך את התבונה ואת האומץ כדי להיות הראשון. בתנועת הצופים, הכוח הזה כבר קיים. אז זה הזמן לנצל אותו באמת.

תתחיל ללכת, השאר כבר יצטרפו. 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה