zofim.org.il
  
 


 
שבט ערבה
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט ערבה » כתבה: אז מה... צופים?

תמונת מגזין אז מה... צופים? פורסם על ידי מאיה כהן
בתאריך 9/4/2012
בכתבה זו צפו 3314 גולשים

הכתבה הזאת לא באה לקדש את תנועת הנוער המוכרת והנפוצה ביותר בעולם, אלא דווקא להסביר בעצם למה לדעתי היא באמת עושה משהו לנוער, לא סתם משהו.. הסיפור שלי עם תנועת הצופים התחיל במקרה כאשר באתי לישון אצל חברה בהיותי בכיתה ח'. היא הייתה חניכה מצטיינת, הגיעה לכל פעולה, ושלא תבינו, היא התעקשה מאוד שאבוא לנסות. אני העדפתי שלא, מפאת הסטיגמה שנוצרה במקום מחייתי (צופים זה לחננות). באותו היום הורי לא יכלו לבוא לקחת אותי, ובמקרה זה יצא על שעות יום פעילות. הגעתי בלית ברירה לשבט שלה, שבט ערבה אם כבר מדברים. בואו נגיד ככה, הרושם לא היה משהו. השבט, הפעולה והאווירה לא דיברו אלי, אבל המשכתי להגיע, לדברים ספציפים כן, אבל הגעתי. בכיתה ט' כבר נרשמתי לשבט. קיבלתי הדרכה בסוף כיתה ט', כיתות ו'- הדרכה נחשבת. אם לומר את האמת? לא הגיע לי קמצוץ של אמונה, מי אני? שאקבל לחנך ילדים? מה עשיתי? אפילו לכל הפעולות לא הגעתי..

לא התווכחתי, את האמת? די שמחתי, למרות ששקעתי בהמון מחשבות איך אעשה את זה. ואז התחילה לה השנה, עשר חניכות קטנות ורעשניות באו כל שלישי ושישי בשביל לשמוע אותי, שאני אעזור להן בבעיות, אעביר להן ערך מוסף. לא היה לי שום ידע בכתיבת פעולות, הייתי חוצפנית מאוד, לא הקשבתי לממונים עלי- אבל עדיין האמינו בי, השקיעו בי ולא ויתרו על "המדריכה החצופה הזאת". אם תשאלו אותי למה, לא תהיה לי תשובה. בסוף שנה, אחרי שנה קשה, עם המון עליות ומורדות, עם החניכות והממונים עלי- הגעתי לשיא. חניכות בכו, אני הרגשתי שבאמת שיניתי משהו, נקשרתי לחניכות, קיבלתי את התפקיד שכולם רצו לעשות, זכיתי בעוד הזדמנות. רגע, אז מה היה שונה בהזדמנות הזאת מזאת שניתנה לי שנה לפני? פתאום נפל לי האסימון, שכן אני יכולה לשנות משהו, אפילו הדבר הכי קטן. אז השנה השביעית שלי עסקה בפן קצת יותר ניהולי, לא הייתה לי נגיעה ישירה בחניכים, אבל התעסקתי במעבר, במה שהמדריכים בצוות שלי מעבירים, בחוויה של החניכים, בלהעשיר "חבר'ה" שהם שנה מתחתי, לגרום להם לראות דברים אחרת, וכן גם לעצמי- התמודדתי עם דברים שלא חשבתי שאני יכולה להתמודד איתם. ניהלתי, דאגתי לענייני לוגיסטיקה, נגעתי בעולם אישי של אנשים סביבי. כל זה ללא ספק לא היה קורה אם לא היה לי את הצופים. השנה אני נוגעת בשיא, מתמודדת עם הכל, חניכים, שכבה בוגרת, מפעלים, קהילה, אני בורג שקיבל "להוביל" במערכת.

אישיו הכתבה הוא להסביר למה בכלל זה שווה, למה אם זה לא "צהוב" מצידי להצהיר שוויתרתי על כמעט כל תחומי העניין האחרים שלי בשביל להשקיע את כל כולי בדבר ספציפי אחד, למה אני הייתי שולחת את הילדים שלי לצופים.

חד וחלק, פשוט מקום שנותן לאנשים לצמוח, לגלות תחומי עניין שלא היית מגלה באף מקום אחר, עמידה מול אנשים, התמודדות עם סיטואציות שלא קורות ביום יום השגרתי שלנו, פיתוח מנהיגות, למידה והפרייה מהאחר, לתת מעצמך מבלי לחשוב על התמורה שתקבל, לבוא למקום ולהיות מי שאתה. המקום הזה שנקרא "תנועת הצופים" זה לא עוד תנועת נוער. החשיבות הרבה של דברים שהם כל כך קטנים הופכת את כל העניין למשהו אחר. אני מקבלת להרים מפעל, איזו הזדמנות ניתנה לי, מה זה אומר בעצם? שאם המפעל לא יעמוד אז הכל יקרוס? הבית שלי יתמוטט ואאבד את חבריי? את האמת, ממש לא. אבל זה כל היופי, הצופים מעניקים לך תחושה של מימוש עצמי, בדבר שהוא בחיים האמיתיים, סליחה כלום, אבל בשבילך- הכל. מבלי להתכוון ולכוון לשם התנועה הזאת שמה אותך במקום אחר, שונה. ראייה שונה, התנהגות שונה, הצבת מטרות, פיתוח "אני מאמין", תחושת מסוגלות, מקום לקבל את כל התמיכה והעזרה ופשוט להגשים את עצמך. צופים זה כלי לחיים, מקום שבו עושים משהו מעבר, מבחינתי-משהו טוב יותר.

 

מאיה כהן, מרכזת צעירה בשבט ערבה

הנהגת ירושלים. 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה