zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה - פרשת ויקרא

תמונת מגזין בעין הפרשה - פרשת ויקרא פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 22/3/2012
בכתבה זו צפו 1529 גולשים

 

יצא בתאריך א ניסן התשע"ב, 24/3/12

משני עברי הפתח
יאיר פורסטנברג


יאיר פורסטנברג, מרצה לתלמוד באוניברסיטה העברית .

הענן מכסה את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן. משה, שעד כה פיקד בנאמנות על בניית המשכן, מוצא את עצמו בחוץ, 'ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן' (שמות מ, לד-לה). אם משה נשאר בחוץ, וכבוד ה' בפנים, מה טיב התקשורת ביניהם? שמא על ידי בניית החצר, הקירות, האוהל, נסתם הגולל על המפגש הישיר, פנים בפנים, שאותו חווה משה בסנה, במדבר, בנקרת הצור? אכן, כאן משה מגלה כי עם המיסוד והבנייה, השתנו דרכי התקשורת. אם יש מקום ששייך לאחד, השני הופך לזר. מעתה, ישנו מפגש, אבל הוא משני צידי הפתח.

על רקע מתח זה שמצוי בו משה, המילים הראשונות בספר ויקרא 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמר', מותירות אותנו בערפל. האם ה' קרא לו פנימה למפגש אינטימי, כפי שסבור המדרש: 'אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא מבחוץ? קראו לו שיכנס לפנים!' (ויקרא רבה א:ז), או שמא הדיבור מתוך האוהל הותיר את משה מחוץ לו? בין כך ובין כך, מצד תוכנם דברי ה' הלכו והעמיקו את תפקידה של אותה מחיצה, שקופה אבל מוחלטת, פתח אוהל מועד. במהלך הפרקים יפרט האל את סוגי הקרבנות נדבה וחובה, כל אחד וחובותיו ודרך עשייתו, אך משותפת לכולם ההקרבה: 'אל פתח אהל מועד יקריב אותו, לפני ה''.

המבקש להביא עולה עומד בפתח, ורואה את עולתו מובלת פנימה בידי הכהנים. גם המביא זבח שלמים נותר עומד בפתח אוהל מועד, וגם המתוודה על חטאתו אינו עובר את סף הפתח, שמעבר לו מתבצעת כפרתו. המקריב אינו מתקרב, אך אינו עוזב. נאסר עליו לשחוט במחנה שלא בפתח אוהל מועד (ויקרא יז), והוא בוודאי מתוך הפתח מציץ פנימה, מעבר לכתפיהם של אחרים המצטופפים באותה נקודה, לראות מה עלה בגורל הקרבן, ומתי הוא יוכל סוף סוף לנשום לרווחה. עם התמסדות עבודת המשכן, אנו גם מגלים במעשיהם של בני עלי משהו ממצוקתם של אלו הצובאים והצובאות באותה נקודת חולשה, נתונים לחסדיהם של בני הבית (שמואל א, ב 22). נותרה להם רק הציפייה.

אך קיים גם פתח אחר, המביא איתו חוויה דתית אחרת, תחושת בטחון הנטועה בחוויית היסוד של העם. הוא פתח הבית המתואר בפרשת 'החודש' (שמות יב). קרבן הפסח מעיקרו אינו קרבן מקדשי, כי אם קרבן ביתי. בתיאור הכנת הפסח, לקיחת השה, שמירתו, שחיטתו ואכילתו, חוזרת שוב ושוב המילה בית. הבית הוא התפאורה, הוא המסגרת וגם את הפתח שלו לא ניתן לחצות: 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר' (יב 22). מזוזות הפתח נצבעות בדם ומסמנות למשחית לא להכנס, ולבני הבית שלא לצאת. כאן, העם הוא אשר שרוי מוגן בתוך ביתו, שבו גדל ורק בתוכו הוא מרגיש בטוח כנגד שרירותיותו של השליט המצרי, ובחוץ משוטט האל שנאסר עליו להכנס: 'וראיתי את הדם ופסחתי עליכם'.

כאן וכאן נמתחים גבולות בין תחום האדם לתחום האל ומשרתיו, אך קודמים צורכי האדם לבית לשם הגנה וצמיחה מתוך בטחון. לא לחינם אפוא הצו הראשון שמצווים בני ישראל הוא 'משכו וקחו לכם', הביאו לבתיכם את הקרבן, וקיימו את הפסח בבתיכם למשפחותיכם. זהו הצו הראשון, שבו ראויה היתה התורה לפתוח, והוא גם זה שנותר לאחר שבית המקדש, שמשרתיו לא רצו להכיל את הבאים אל קרבו, חדל מלהתקיים.


 
 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה