zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה - פרשת כי תשא

תמונת מגזין בעין הפרשה - פרשת כי תשא פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 8/3/2012
בכתבה זו צפו 1061 גולשים
נכתב במקור על-ידי הרב פרופ' נריה גוטל

 

יצא בתאריך טז אדר התשע"ב, 10/3/12

מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא אמר לו הקב"ה למשה כך
הרב פרופ' נריה גוטל


הרב פרופ' נריה גוטל נשיא המכללה האקדמית לחינוך 'אורות ישראל' ומרצה לתואר שני בביה"ס לחינוך אוניברסיטת בר אילן, מחבר 'השתנות הטבעים בהלכה' 'מכותבי ראיה' ו'חדשים גם ישנים' ולמעלה מ-400 מאמרים, נשוי ואב לארבעה, גר בירושלים.

אחר שאסף את בני לוי, אותם שנענו לקריאת "מי לד' אלי" (שמות לב, כו), הודיע להם משה מהו דבר ד': "כה אמר ד' א-לוקי ישראל, שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו" (שם שם, כז). שעה ששמעו זאת בני לוי, נענו ללא היסוס: "ויעשו בני לוי כדבר משה, ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש" (שם שם, כח).

דא עקא, היכן ציווה זאת ד'? דוק, ולכאורה לא תשכח!

לא בכדי שיברו זה כבר תנאים ופרשנים קולמוסיהם על שאלה זו. במכילתא (בא, יב – במהדו' הורביץ) שאלו "והיכן אמר?", והשיבו: "זובח לאלהים יחרם" (שם כב, יט) והובאו הדברים ברש"י (שם שם, כז ומעין זה גם ראב"ע). לעומתם רמב"ן ביקר פרשנות 1 זו שהרי "אין אלו חייבין מיתה מן הדין" (מהטעמים שביאר, ר' שם). זאת ועוד, הדוחק בפרשנות זו ניכר, שכן הוראת "זובח לאלהים יחרם" כללית היא, אף אמורה להיות מוכרת להם זה כבר, ואינה ייחודית לנדון דידן כמשתמע מן המקרא. בשל כך אכן הבהיר רמב"ן כי "היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה", ורק עתה, לאחר המעשה, הודיעה משה לישראל. 2 בדרך דומה למכילתא, שאלו במדרש שמות רבה וענו בעזרת פסוק אחר (מב, ה). אף שם התקשו "והיכן אתה מוצא שאמר לו כך", והשיבו: "לך רד, מהו רד – מרדות הם צריכים", ואולם ברור שמכלל דרש ["רד – מרדות"] לא יצאנו.

כך או אחרת – יעויין בפרשנים נוספים על אתר– מאמצים אלה התנקזו בניסיון איתור, אי פה אי שם, את ציוויו של הקב"ה למשה "שימו איש חרבו וגו' ", שהרי, כאמור, כך מפורשות אמר משה לישראל: "כה אמר ד' א-לוקי ישראל". עם זאת, אין להתעלם מהשוני הסגנוני שבחיתום הפרשה (שם לב, כח): "ויעשו בני לוי כדבר משה" – כדבר משה, לא כדבר ד' למשה! דומה כי שתי הערות אלה – היכן אמר זאת ד' למשה, והחיתום שמצביע שהיה זה ציווי משה – הם שעמדו בשורש התפיסה השונה לחלוטין המובעת במדרש סדר אליהו רבה מפיו של אליהו הנביא (ד, הוצ' ר"מ איש שלום, עמ' 17):

מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ שלא אמר לו הקב"ה למשה כך לעמוד בשער המחנה ולומר מי לד' אלי ולומר כה אמר ד' א-לוקי ישראל. אלא שהיה משה צדיק דן קל וחומר בעצמו, 3 אמר אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו יהו ישראל אומרים לא כך למדתנו 'סנהדרין שהורגת נפש אחת בשבוע נקראת מחבלנית' (בבלי מכות ז ע"א), מפני מה אתה הורג שלשת אלפים איש ביום אחד, לפיכך תלה בכבוד שלמעלה, שנאמר כה אמר ד' וגו', מה ענין שלאחריו, ויעשו בני לוי כדבר משה.

כלומר, על פי המדרש, אכן לא קיבל משה כל הוראה מפי הגבורה לומר זאת לישראל! משה הוא הוא שהפעיל שיקול דעת שזה הדבר הנכון לעשות, ומחשש שלא ישמעו להוראה כזו אם היא יוצאת רק מפיו, תלה את הציווי בקב"ה. 4

דרך ממצעת בעניין זה – לא שמיעה מפורשת מהקב"ה מחד גיסא אך גם לא יוזמה אישית מוחלטת מאידך גיסא – נמצאת בליקוטי השפת אמת (לפרשת תשא), ודומה כי אמירתו מרחיקת לכת ביסוד העקרוני המהותי העמוק שטמון בה. השפת אמת ראה כדבר פלא את האמור מפיו של אליהו, כביכול משה אינו אומר אמת אלא תולה בקב"ה מה שבאמת לא נאמר לו. לכן ביאר –

... לא היה לו ציווי בפרטות על זה, כמו שכתב תנא דבי אליהו שמפי עצמו אמרו ותלאו בהקב"ה כדי שישמעו לו... והוא פלא. אולם יראה כי זה הוא מצוה השייך אל ישראל משכל עצמם, 5 וכן רצון ה' יתברך שיעשה זה בלי ציווי, וזה 'כה' בחינת תורה שבעל פה... 6

אמור מעתה, "שכל עצמו" של משה מבטא גילוי שמימי-נבואי. לא סתרו אפוא המקראות זה לזה: "דבר משה" מעצמו הוא הוא עומק "דבר ד' ". כיוון משה בדעתו, בשכלו, לדעת גבוה, ולכן בדין הוא אומר: כה אמר ד'!

יתכן שהשראת השפת אמת נובעת מתפיסה המדגישה כי התגלות אלוקית יכולה לבוא לאדם לאו דווקא בדרך נבואית אלא גם בדרך השכל: "רשותא אתיהיב לון ולאליהו עמהון לנחתא בינייהו ולכל מלאכיא באתכסיא ובאורח שכל" (תחילת הקדמת תקוני זהר; וביאר הגר"א שם: ר"ל שלא ראו אותם בחוש אלא בהשגתם); "... הופעת האור של גילוי אליהו באורח שכל..." (הראי"ה קוק, אורות הקודש ג', עמ' שסב; ושם ב' עמ' קלו ומקורות נוספים). 7 בכך יש העצמה גדולה לכוחותיו של האדם עצמו, למתן משקל מהותי להחלטותיו האישיות-שכליות, הבחיריות-אוטונומיות, ואפילו כאשר מדובר במהלכים מרחיקי לכת ביותר, כנדון דידן.


1 רמב"ן מייחס פרשנות זו לרש"י ולא למכילתא. יתכן ורמב"ן אכן לא ידע שבמכילתא מדובר, לפי שהפיסקה אינה מצויה במכילתא "רגילה". בכך מתיישבת תמיהת כור הזהב: איך הורשה רמב"ן לחלוק על מכילתא.
2 וראו לו שם דוגמה נוספת - שם טז, לב: "כה אמר ד' מלא העומר ממנו"; ועוד שם י, ב; יא, א.
3 לעניינו של אותו "קל וחומר", ראו תורה שלמה לרמ"מ כשר, חלק כא, שמות לב אות רכב.
4 הצדקה לנקיטת אמצעי מעין זה - אמירת דבר בשם "גדול" פיקטיבי, כדי שהאמירה תתקבל על ידי השומעים - אכן נדונה בספרות ההלכתית, ומצאנו לה דוגמאות (בבלי ערובין נא ע"א ושם פסחים קיב ע"א). המגן אברהם (אורח חיים, קנו) אכן קבע שאם נראה לאומר שכך היא ההלכה, הרי זה מותר לאומרה בשם אדם גדול "כי היכי דלקבלו מיניה", והוא הדין אם כן לנדון דידן. וראו עוד פרדס יוסף, לר' יוסף פאצאוונסקי, שמות לב כז והפניותיו.
5 ראו גם משך חכמה שמות כד, יב: "והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם... אשר כתבתי בספר הטבע אשר יצרתי... הכוונה על אשר כתב השם בנשמות כלל ישראל שכל אחד קיבל חלקו מסיני והוא כתוב על לוח לבם חרותה במקור נשמותיהם...".
6 בכך מבקש השפת אמת ליישב קושי נוסף, מדוע פתח כאן משה ב"כה אמר ד' " בעוד שמקובלים אנו – ספרי מטות, קנג ועוד - כי ייחוד נבואת משה שהיא ב"זה"; ראו שם; וראו גם משך חכמה על אתר.
7 ראו קול הנבואה, לר"ד הכהן – "הנזיר", עמ' שיב.


 
 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה