zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה - שבת זכור פרשת תצוה

תמונת מגזין בעין הפרשה - שבת זכור פרשת תצוה פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 1/3/2012
בכתבה זו צפו 1538 גולשים
נכתב במקור על-ידי דבורה וייסמן

 

יצא בתאריך ט' אדר התשע"ב,3/2/12

בכוסו כיסו וכעסו – על שכרות, כעס וכסף של יהודים
ד"ר דבורה וייסמן


ד"ר דבורה וייסמן, בין מייסדיה של קהילת ידידיה בירושלים, עוסקת בחינוך ובדו-שיח בין-דתי.

בכל חג מחגי ישראל, אפשר לדבר על שני מרכיבים: ה"תיאוריה" וה"פרקטיקה". התיאוריה היא הסיפור, המשמעויות והרעיונות הטמונים באותו חג, הפרקטיקה היא הדרכים המעשיות בהן אנחנו חוגגים אותו. בפורים, שני ההיבטים מציבים בפנינו שאלות ואולי גם הקשר ביניהם. הרי מגילת אסתר לכאורה היא סיפור אלים, אנטי-פמיניסטי, מלא נקמנות נגד הגויים. רבים אינם רואים את הקשר בין סיפור הצלת קהילה יהודית בגולה לבין אווירת ה"קרנבל" שמציינת את חגיגתה.

גילוי נאות: פורים הוא החג האהוב עליי. אני מאמינה שהוא חג בעל עומק רב ומורכבות מרתקת. אך עם כל זאת אינני מתעלמת מהפוטנציאל המסוכן שבו. חכמי התלמוד כבר היו מודעים לכך גם הם, כמו שאפשר לראות בהתלבטות אם לכלול את מגילת אסתר בתנ"ך המובאת במסכת מגילה ז ע"א:" שלחה להם אסתר לחכמים: קבעוני לדורות. שלחו לה: קנאה את מעוררת עלינו לבין האומות. שלחה להם: כבר כתובה אני על דברי הימים למלכי מדי ופרס." לפי הקטע הזה, אסתר בעצמה הבינה שבכוחו של סיפורה לעורר אנטגוניזם. הטיעון שלה היה פשוט שהסיפור כבר היה ידוע. במשך ההיסטוריה היהודית, פורים היווה הזדמנות לבני עמנו להביע את כעסם המוצדק ואת תסכוליהם המובנים. אפשר להגיד שהמגילה(ט:א) מנציחה את חלומו של היהודי הגלותי:"ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים, המה בשונאיהם."

המוטיב הספרותי של "ונהפוך הוא" בוודאי מאפיין רבות מההתפתחויות שבעלילת הסיפור במגילה. על פני השטח, זה סיפור טריוויאלי של אינטריגות בחצר המלך, משתאות ומסיבות. מגילת אסתר היא הספר היחיד בקאנון המקראי היהודי שבו שם ה' אינו מופיע. המוטיב של "ונהפוך הוא" מתבטא גם במנהגי החג עצמו. חייב אדם לשתות עד שהוא לא ידע להבחין בין "ברוך מרדכי" לבין "ארור המן." עושים צחוק מהדברים המקודשים ביותר במנהג שנקרא "פורים-תורה." יהודים כשרים ובדרך כלל רציניים מתחפשים ומשתוללים. ניתן לראות בסיפור המגילה אב-טיפוס של החוויה של קהילה יהודית בגולה: התבוללות, אנטי-שמיות, איום קיומי, מצוקה, שתדלנות,הגנה עצמית. במשך דורות רבים, כשקהילה יהודית ביקשה לציין הצלה "ניסית" מאסון שאיים לפקוד אותה, היא הכריזה על "פורים מקומי", המבוסס על המגילה כדגם. האנציקלופדיה יודאיקה, בערך :"פורים", מביאה רשימה של למעלה ממאה "פורימים" מיוחדים, מקומיים, בקהילות מפרנקפורט וסרגוסה ועד מצריים. אפשר להסביר זאת בכך שהמגילה מפעילה מנגנונים אנושיים בסיסיים של התמודדות עם סכנה על ידי הגברת הסולידאריות קהילתית—("לך כנוס את כל היהודים...", ד:ט"ז)— וכך גם מצוות החג שנקבעו, כגון מתנות לאביונים ומשלוח מנות, (ט:כ"ב) הן מצוות המעודדות סולידאריות חברתית. ומה עם התחפושות? ברצוני להציע כאן שנושא החג, בסופו של עניין, הוא זהותנו ויחסנו אל האחר . מעניין שמחד, פורים הוא החג האוניברסאלי ביותר בלוח שלנו. בצורת חגיגתו, הוא מאד דומה לחגי עמים אחרים. אצל שבטים באפריקה, קיימים טקסים הנקראים "היפוך תפקידים." בחלקם חלים חגים וטקסים אלה בערך באותה תקופה של השנה—בין סוף החורף לראשית האביב-- תקופה של חוסר וודאות, רווית חרדות. אך מאידך, הוא החג היהודי ביותר, המשקף את החוויה היהודית—של יהודים ולא רק של "עברים" או "בני ישראל." מרדכי הוא הדמות הראשונה בתנ"ך הקרויה "יהודי", שלא משבט יהודה (כתוב—ב:ה-- שהוא איש ימיני, דהיינו, משבט בנימין.) גם זה נראה פרדוקסאלי—השילוב הזה של הכללי והייחודי, ובכלל החג רווי פרדוקסים.

אחת הדרכים להתייחס אל האחר או אפילו להזדהות אתו היא להיכנס לנעליים שלו. בתחפושות של פורים, אנחנו עושים בדיוק את זה. דרך נוספת היא להתמודד עם האחר שבתוכנו. במילה "להתחפש", שהיא בבניין התפעל הרפלקסיבי, יש לנו למעשה,"לחפש את עצמך." על מנת להתחפש, עלינו לדעת מי אנחנו, כדי להתחפש למי שאנחנו לא. או אולי, למי שהיינו רוצים להיות. או אפילו, למי שאנחנו באמת—אותו "אני" שאינו בא לידי ביטוי בשאר ימות השנה.

בעירובין סה ע"ב, מופיע פתגם ידוע: "בשלושה דברים אדם ניכר: בכוסו, בכיסו ובכעסו, ויש אומרים אף בשחקו." בהקשרו המקורי, למשפט זה אין קשר ישיר לחג הפורים. אני מבקשת להציע לו פירוש "פורימי." ראשית, "שחקו"—פורים הוא ההזדמנות המובהקת להומור יהודי, צחוק ומשחק. ב"פורימשפיל" נעוצים שורשי התיאטרון היידי והעברי. ולהומור של עם כל שהוא יש זיקה עמוקה לזהותו התרבותית.

"כוסו?" כבר הזכרנו את מצוות "עדלאידע." אפשר גם להתגאות בכך, שבדרך כלל, השתייה אינה מובילה אצלנו לאלימות ול"פשעי התשוקה," כמו, למשל, בקרנבלים אחרים. "כיסו?" כבר אמרנו שבחג הזה, אנחנו מצווים להוציא מכיסינו מנות ומתנות לאחר, כך שהחג יהפוך להזדמנות לשיתוף חברתי. ומה עם הכעס, שהזכרנו בהתחלה?

המסורת של פורים מציבה לפנינו דגם נפלא של תיעול התוקפנות ועידונה—"סובלימציה" בלעז—בצורה לא הרסנית. יש כידוע מצווה בתורה למחוק את זכר עמלק. במבט ראשון, המצווה הזאת עלולה להביא אותנו חלילה לרצח עם. אבל בפועל קיום המצווה הוא ב"פטנט" נהדר של הרעשן. הדרך שבה אנו מוחקים את זכרו של עמלק היא ברעש שעושים בקריאת המגילה, לשמע שמו של המן האגגי. איזו דרך נפלאה לעדן רגשות כעס, תסכול ותוקפנות. הלוואי שכל העמים ימצאו דרכים כה יצירתיות להתמודד עם כעסיהם, אף אלה המוצדקים.

לטעמי, אם כך, בפורים מתגלה אופיו של היהודי וניכר בכוסו, כיסו, כעסו ושחקו. אין זה חג של הנקמנות היהודית, זהו חג של הזהות היהודית. יש בו פוטנציאל מסוכן, כמו שיש בזהות היהודית, אם היא מתבטאת בשוביניזם לאומי או בשנאת האחר. אך יש בו גם פוטנציאל מבורך, לאיזון בין אוניברסאליות ופרטיקולאריות, ויחסי הזדהות עם האחר, מבפנים ומבחוץ.


 
 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה