zofim.org.il
  
 


 
גרעין המרכז הארצי לצופיות
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » גרעין המרכז הארצי לצופיות » ארכיון הכתבות » כתבה: זה מהר מדיי...

תמונת מגזין זה מהר מדיי... פורסם על ידי עמית וולצקי
בתאריך 27/2/2007
בכתבה זו צפו 1420 גולשים

לכתבה זו מצורף קובץ נלווה

זה מהר מדיי....

 

נתחיל ב-"בחן את עצמך" קצרצר:

כמה מהר אתם מאבדים ריכוז בשיעור?

  1. 5 דקות אם זה לא המורה המרתק.
  2. רבע שעה מקשיב – השאר ישן.
  3. חצי שעה בשיעור בסוף היום אם אני ממש עייף.

 

 כמה מהר אתם מזפזפים בין הערוצים השונים בטלוויזיה?

  1. בשניה. אני לא רואה תכנית אחת בלי להציץ קצת בערוצים אחרים.
  2. רק כשאיבדתי עניין אני מעביר/ה ערוץ.
  3. כמעט ולא. אני בדרך כלל בוחר/ת לראות משהו שמעניין אותי ונותן/ת צ'אנס כדי לגלות את הפואנטה.

 

כמה עמודים מספר אתם מסוגלים לקרוא ברצף?

  1. אני בקושי מסוגל/ת לקרוא ספר כשאני לא באמת חייב/ת.
  2. אחרי מספר עמודים זורמים למשהו אחר, לפעמים יותר אם הספר ממש מעניין.
  3. יש לי יכולת לקרוא במשך כמות הזמן שנתונה לי. בדרך כלל אין יותר מכמה שעות פנויות ברצף.

 

מתי התחיל להימאס לכם מהעבודה שכבר חשבתם לחפש אחרת?

  1. תמיד אחרי חודש וחצי של היכרות ושגרה.
  2. בדרך כלל אני מצליח/ה לשמור כמה חודשים ולהתקדם קצת.
  3. אם אני מוצא עבודה שמתאימה לי אני יכול להתמיד בה לאורך זמן, עד שהיא הופכת ללא מתאימה.

 

גלגלו למטה את הדף. חושבים שתסיימו לקרוא את הכתבה?

1.       לא בטוח. אם יצ'עמם לי אני ישר עובר לטלוויזיה.

2.       מוכן לנסות, זה דווקא נשמע לי מעניין.

3.       למה לא? זה לא שאני ממהר לאיזה מקום...

 

עתה סכמו את התוצאות: אם יצא לכם בסביבות ה-5, אתם יכולים להסיר דאגה מלבכם כי אתם לא שונים מרוב האנשים שאני מכיר: ערכיים, חכמים, ואוהבים ככל שתהיו, נגועים אתם בחטא המהירות.

 

עכשיו קחו נשימה איטית ועמוקה.

 

"המאה שלנו היא סחרחורת קדחתנית של סדרת פורענויות יומיומיות  מדווחות בטלויזיה בין פרסומת מתקתקה אחת לשניה. עד שאתה שוכח אם הילדים הרעבים שראית אתמול בגסיסתם היו מביאפרה או מסומליה."

 

אני מחשיב את יכולת ההקשבה, ובכללה יכולת קשב וריכוז, כנפגעת עיקרית מנגע המהירות. מוחנו מתורגל מגיל אפס במערכת אימונים שלא היתה מביישת סיירת מובחרת: אימון לקליטת מסרים בטווחי זמן קצרים עד אפסיים וצפיה יומיומית ברצף של דיווח על ירי בשטחים או דוקומנטציה של הטיגריס המלווים בפרסומת צעקנית וחוזר חלילה.

אחת הביקורות הרחבות ביותר בקורס ההכנה לש"ש באוגוסט דאשתקד היתה: "המרצים שהביאו להרצות בפני הש"שים לעתיד בנושאי חברה וחינוך היו משעממים להחריד". אחד המרצים היה רטוריקן מדהים, ממקימי גרעין "תמורה" שבא להרצות על "המכללה החברתית כלכלית". השני היה דוקטור לחינוך שהרצה על חינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי – מתוך חשיבה להכין את הש"ש להתנדבות בתוך בי"ס ובמסגרות בלתי פורמאליות. המרצה השני נפל מהמרצה הראשון ברטוריקה בהרבה, ואט אט נרדמו הש"ש המתוקים בכסאות המרופדים של כפר הנוער בן-שמן. אני יצאתי מההרצאה פעור פה. כמות הידע המעמיק ותפישת המציאות המורכבת של המרצה נתנו לי השראה חינוכית של ממש! (אפילו קניתי איזה ספר שהמליץ עליו). לא היה ניתן לקבל את מה שקיבלתי ללא הקשבה עיקשת ומעמיקה (הוא ממש לא ידע לדבר), אך ראו: זכה מי שעשה את המאמץ להקשיב, ולא מי שחיכה שהידע יוזרם לו לתוך הראש בעוד מוחו נותר פאסיבי.

 

כשהמורה לא מעניינת אותנו יותר אנו "מזפזפים" אותה כמו שמעבירים ערוץ, ויותר לא מקשיבים למה שיש לה למסור. התופעה לא פסחה גם עליכם, מדריכים ומדריכות יקרים של תנועת הצופים. לא עניינתם – זופזפתם – לכו תעשו שמיניות באוויר כדי להחזיר את הפוקוס אליכם.  המתורגלים שבינינו כבר למדו את טכניקת המסירה החדשה, שמה "נס האקזיט": להיות כמה שיותר "מאגניבים", "מטורפים", ותזזיתיים. איך אפשר בכל זאת להעמיק? לחנך? לעשות צופיות?

אנחנו משתדלים בכל פעולה לרגש את החניכים – וזה מצויין! אך עלינו להשתדל שהריגוש יבוא מתחושת העשייה והלמידה.

 

 

"קיים קשר חשאי בין האטיות והזיכרון, בין המהירות והשיכחה. נחשוב על מצב שגרתי מאין כמוהו: אדם צועד ברחוב. לפתע פתאום הוא רוצה להיזכר בדבר מה, אך הזיכרון חומק ממנו. באותו רגע, מוכנית, הוא מאט את צעדו. לעומת זאת, מישהו שמנסה לשכוח אירוע מצער שחווה לא מכבר יגביר שלא מדעת את קצב ההליכה שלו, כאילו ביקש להתרחק במהירות ממה שעדיין נמצא קרוב מדי בזמן. במתמטיקה הקיומית עומד הנסיון הזה בצורת שתי משוואות פשוטות:

דרגת האיטיות עומדת ביחס ישר לעוצמת הזיכרון,

דרגת המהירות עומדת ביחס ישר לעוצמת השיכחה"

 

אני רוצה להחזיר אתכם לרגע לשיעור מתמטיקה. חלקכם עשו בגרות במקצוע, או בכל מקצוע אחר. המרוץ לבגרות: יומיים שלמים של למידה קדחתנית תוך כדי צליית פרגיות בחנייה, לרוב דרך ספר מיקוד שכלול בו כבר הכל, המסתיימים בהקאה מתורגלת היטב של החומר לתוך מחברת הבחינה.

את הביקורת על מערכת החינוך נשאיר לפעם אחרת. השאלה שלי היא: מה אתם זוכרים מכל זה? מישהו כאן זוכר על מה ולמה נפלו לנו שני בתי מקדש? מהי משנתו של קהלת? איך מוציאים נגזרת?  

מידע - שוכחים, ידע – נצרב בזיכרון לדורות.

איך נלמד לרכוש ידע, אם תעודת הבגרות- הילולת פריחתו של תהליכנו במערכת מגיעה וחולפת מעל ראשינו כסופת ברד – מהירה, כואבת, ומתמוססת כליל?

 

 

 

 

"המהירות היא צורת אקסטאזה שהמהפכה הטכנולוגית העניקה לאדם במתנה. שלא כמו האופנוען, מי שרץ על רגליו נוכח כל העת בתוך גופו, חייב לחשוב בלי הרף על היבלות שלו, ההתנשפויות שלו, כשהוא רץ הוא חש את כובדו, את גילו, מודע יותר מתמיד לעצמו ולזמן של חייו. הכל משתנה כשהאדם מעביר את סגולת המהירות למכונה: מאותו זמן ואילך יוצא גופו שלו מן המשחק ומתמסר למהירות לא גופנית, לא חומרית, מהירות טהורה, מהירות כשלעצמה, מהירות אקסטאזה."

 

נסו לדמיין את היליד של מרכז אמריקה (או האינדיאני בלשוננו) מדגדג בסוליית המוקסין את אמא אדמה במסעו מהכפר לשדות הצייד, או אל הכפר השכן מהלך ימים אחדים. הוא נושא את עצמו – עדיין אין לו אופנוע שישא אותו, זורם כמו נהר בין המכשולים – שטרם שוטחו בידי בולדוזרים ורואה בהליכה זו את החיים (!) התלויים בנתח הבשר שלשמו יצא לדרך בראשית.

כעת אנו ממונעים במאת האחוזים. אפשר להגיע לכל מקום אליו נצטרך ביומיום בתחבורה. אפשר לחיות בחיפה ולעבוד בת"א. וגם אם עובדה זו "הקטינה" את המרחקים, הרי שחיסלה לגמרי את החיים בדרך. אנו חיים מסיפוק לסיפוק ולא תמיד נהנים מהמתח שבין הסיפוקים, עד שלפעמים כבר נמאס לחכות.

 

"אני נזכר באותה אמריקאית שלפני שלושים שנה, חמורת סבר ונלהבת, כמין מוסמכת-מטעם בנושא הארוטיות, העבירה לי שיעור (תאורטי להקפיא) בשחרור מיני; המלה שחזרה על עצמה בתדירות הגבוהה ביותר בדבריה היתה המלה אורגאזמה: התועלתנות הפוריטאנית מיושמת בחיי המין; היעילות כנגד הבטלה; צמצום המשגל לכדי מכשול שיש להתגבר עליו מהר ככל האפשר כדי להגיע להתפרצות אקסטאטית, המטרה האמיתית היחידה של האהבה ושל תבל ומלואה."

 

וכמובן שניגע גם בנושא האהוב ביותר: אהבה. כולם יודעים שהיקף הזוגות הבוחרים להתגרש גדל בצורה משמעותית מאז הדור הקודם. איך זה יכול להיות שבתקופה כל כך קצרה, מוסכמה חברתית חזקה כמו מוסד הנישואין מאבדת מערכה בצורה כזו? מעבר לעובדה שהיום החברה מקבלת בפתיחות רבה יותר את מה שפעם היה טאבו, עולה בי ההשערה שפחות ופחות אנשים מצליחים לאהוב בכלל ולאורך זמן בפרט. רק צריך להתבונן בדרך שבה החברה מתייחסת ליחסים בין גבר ואשה – דומה שאנחנו חוזרים אחורה מיליוני שנים לתקופה פרמיטיבית, עוד לפני שגילו את האהבה, שבה מפגש בין זכר לנקבה היה מתוך תועלת אבולוציונית לא מודעת ובחירת המועמד היתה לפי תכונות גנטיות נראות לעין או במלים של היום: "כוסית".

די להסתכל בהצלחה המסחרית של תעשיית הפורנוגרפיה – עיוות מוגזם ואגרסיבי של המציאות המינית ממלא צורך מאוד בסיסי אצל מילוני אנשים.

החברה שלנו מקדשת את החתירה לסיפוק, מבלי להשקיע זמן בלהכיר טוב יותר את הבנאדם ולהרגיש כלפיו משהו.

 

"אני מתחנן בפניך, ידיד, היה מאושר. יש לי רושם עמום כי ביכולת שלך להיות מאושר תלויה תקוותנו היחידה."

 

המחיר שאנחנו משלמים על המהירות בה אנחנו חיים הוא שיחכה, חווית מציאות שטחית, קושי בלרכוש ידע עולם, קושי בלאהוב, בלהתמיד במערכת יחסים, עבודה, לימודים; קושי בלהיות מאושרים ושמחים בחלקינו.

 

נפלה בחלקכם זכות נדירה להיות משמעותיים לקבוצה קטנה של ילדים או מתבגרים. אתם נמצאים במקום בו הילדים שברשותכם יעצבו את חייהם הקרובים בהתאם לאחת הדוגמאות הכי טובות שיש להם: אתם. זהו המקום שלכם לווסת מהירות: לתת דעתכם בעניינים הכי אישיים שהחניך מסוגל לשתף אתכם, לתת לחניכים שלכם את הכלים שנשחקו.

 

הצופיות היא דרך אחת ליצור כאן תרבות איכותית יותר. זה משום שהצופיות היא לא "ששטוס" (תכנית הטלויזיה), ולא קייטנה; היא גם לא מדברת על תועלת מידית. הצופיות נותנת לנו סבלנות להקשיב ולהתבונן, כלים ללמוד וללמד ודרך אישית לחיים הרמוניים בקבוצה; צופיות מדברת על אמונה ביכולת עצמית ברמה גבוהה מזו שהחברה טוענת שאנו יכולים, על תהליך לחיים בוגרים של מימוש עצמי, על דרכים רבות והשלכות וכל זאת תוך הנאה מעצם העניין – הנאה שבאיטיות!

 

אולם לפני שנצליח להפוך את הקערה על פיה, עלינו לחפש את הברקסים שלנו, להוריד את הקצב, לא לפחד משעמום, מיאוס, קושי להתמיד. לא לפחד להקשיב בלי לייצר תגובה מיידית. עלינו לנסות עם עצמנו, עם החניכים; להרגיש את הקצב פוחת ומפנה מקום למחשבות ומעשים משמעותיים יותר, מאושרים יותר.

 

עכשיו תקבעו לכם מתי בפעם הבאה אתם מעבירים פעולה על טהרת ההנאה הצרופה מעצם הפעולה בקבוצה, בחיק הטבע, ללא מרדף אחר הפרס, ללא רמות רגש גבוהות ורגעיות, וספרו לנו איך היה.

 

 

הציטוטים המשובצים במאמר לקוחים מספרו של מילן קונדרה: "ההנאה שבאיטיות". עבורי הספר האיר נקודה בחיים. שווה קריאה.

 

 

עמית וולצקי

 

בוגר שבט גבעתיים.

גרעין י"ד של המרכז הארצי לצופיות-

חוות הצופים.

 

amit.wol@gmail.com

 

 

 

 



קובץ נלווה:  קובץ נלווה  זה מהר מדיי.doc (55 KB) צפייה בקובץ שמירת הקובץ
הקובץ לא נסרק מפני וירוסים באופן אוטומטי וההורדה הינה על אחריות המשתמש בלבד !
במידה ונתקלתם באתר בקובץ נגוע, אנא הודיעו לנו על כך מיד !

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 7 תגובות | הוספת תגובה


1. המהירות אמנם גורמת לנו לאבד חלק גדול מהחוויה
נכתב על ידי גלי קלטש משבט עידן בתאריך 27/2/2007 בשעה 14:37
2. :]
נכתב על ידי ליטל חדש משבט פסגות בתאריך 1/3/2007 בשעה 11:00
3. אהבתי...
נכתב על ידי נטע מילשטיין משבט גבעתיים בתאריך 1/3/2007 בשעה 14:59
4. בכל זאת צריך שהחניכים יקשיבו לך
נכתב על ידי נעם דהאן משבט הדר בתאריך 1/3/2007 בשעה 23:30
5. אופס, התגובה הקודמת מנוסחת בלשון נקבה אך מיועדת לשני המנים..
נכתב על ידי נעם דהאן משבט הדר בתאריך 1/3/2007 בשעה 23:31
6. לנעם,
נכתב על ידי עמית וולצקי משבט גבעתיים בתאריך 2/3/2007 בשעה 3:09
7. כתבה מעולה!
נכתב על ידי דור פוזנר מאתר משלחות קצרות בתאריך 30/3/2007 בשעה 13:31