zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה -פרשת בשלח

תמונת מגזין בעין הפרשה -פרשת בשלח פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 1/2/2012
בכתבה זו צפו 1089 גולשים

 

יצא בתאריך י"א שבט התשע"ב, 4/2/12

על הומור וגאולה
הרב יהושע אנגלמן


יהושע אנגלמן רב ומנהל חינוכי בבית "יקר" בתל-אביב, בעבר לימד בישיבות הסדר ובמוסדות אחרים לחינוך מבוגרים, גם עובד כפסיכותרפיסט והוציא ארבעה אלבומים של לחניו.

במרכז ה'אקשן' שבפרשת בשלח - בריחה ממצרים ורדיפת המצרים, קריעת ים-סוף ומי-מרה, השליו והמן ומלחמת עמלק - ניצבת פסגת המלל האנושי – השירה. בתוך כל האירועים האלה אפשר למצוא שקיעים של שיחות, שבחלק מהם רצוני להתמקד. יש לבחון איזה סוגים של שיח שזורים במעשים ונוצרים בתוך מצב האקסטרים המובא בפרשתינו, וכמובן להבין כיצד הם משמשים משל לחיים שלנו.

בני ישראל זה עתה יצאו או ברחו ממצרים, בצורה מטורפת, או ביד-רמה. זה עתה בחרו חיי חרות על-פני השיעבוד של סיר-הבשר, מלאי אופוריה. אנחנו יכולים לדמיין בלגן-אימים, צעקות, ילדים הולכים לאיבוד, געיית בהמות, פקודות מעורפלות, נהייה לכיוון לא ידוע כצאן שרצים אחר מנהיג העדר, אימה. פרעה רודף אחריהם, הים לפניהם ואין להם לאן לברוח, צפוי להם מוות, או שמא עבדות נוראה יותר.

בתוך כל זה נפתח פרק חדש: "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (שמות יד 15). משפט הגיוני למדי, עד שנזכרים שלא שמענו שום צעקה מפי משה. אדרבה, הפסוקים שלפני-כן מספרים:

"וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין-קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. הֲלֹא-זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת-מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת-מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָעָם אַל-תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה' אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד-עוֹלָם. ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן.

אפשר לקרוא מילים אלו בנימה של "מה אתה צועק עלי?!" מפי ה', מה אתה רוצה ממני? אפשר גם לדמיין - מעין דן-שיח "למה זה צחקה שרה... ותכחש שרה לאמר לא צחקתי.. ויאמר לא, כי צחקת" - גם את משה אומר "לא צעקתי": הרי מצאנו בכמה מקומות בתורה, לפני ואחרי פרשתנו, "ויצעק משה אל ה' " - ואילו פה לא סופר לנו שצעק בכלל. אדרבה, תשובתו לישראל הייתה רגועה ומלאת בטחון. שמא רק ה' שמע צעקתו, אולי גם משה לא היה מודע לצעקתו. המצב כל-כך טעון, מאיים, שמשה לא יכול לא להראות סימני פחד וגם לא יכול להרשות לעצמו להרגיש את הפחדים של עצמו. רבות קורה לנו שרק לאחר מעשה אנחנו מבינים כמה פחדנו, כמה צעקנו.

את הזעקות של משה, אם היו, רק ה' שומע. העם לא שמע את צעקותיו וגם אנחנו, הקוראים, לא שמענום. בדרך-כלל אנחנו מעדיפים לא לשמוע זעקות כאלה, של המנהיגים, מה שמאפשר לנו להישאר בעמדת הנזקק, במקום להיות בוגרים ורגישים גם לאלו שדואגים לנו.

אולי הדבר מסביר גם את דברי העם אל משה. אל ה' הם צועקים, ואילו למשה הם אומרים מילים מלאות סרקזם ואירוניה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר?" זה באמת מצחיק כל-כך: בתוך כל ההמולה הזו לא רק בן-אדם יחיד אלא כולם "ויאמרו אל משה" - מדברים בכזו אירוניה.
מן הסתם הרי לא יכלו כולם, רבבות, כולם לדבר עם משה. אבל הבדיחה עברה מפה לפה, בעצם השעה הזו של מנוסתם העדרית מפני פרעה. יש בזה שיא של גבורה, ביכולת לראות הומור ואירוניה ולהתבדח גם כשהחיים בסכנה. זה מפתיע. ויש בזה גם, כברוב הסוגים של ההומור, אכזריות וחוסר רגישות - כלפי משה. תמיד יש צורך בביקורת, ויש בדבריהם אלו ניצני גאולה, אך כשיש לאנשים יכולת גם לראות מצוקת מנהיגיהם ולשמוע צעקתם - אזי יש בגרות.

הרי משה לא יכול לגאול את העם, אף אדם לא יכול באמת לגאול את זולתו, כל-אדם חיים לגאול את עצמו. מפורסם בשם הרבי מקוצק שצריך שני משיחים, אחד להוציא את ישראל מהגלות, והשני - להוציא את הגלות מישראל. הגואל השני - יכול להיות רק העם בעצמו, האדם בעצמו. בשילוב של הומור וקשב לזולת - יש סיכוי להיגאל.

בהמשך נקרא: "ויאמינו בה' ובמשה עבדו. אז ישיר משה ובני-ישראל" - כנראה שהעם יחד עם משה, עברו משהוא שמאפשר להם לפייט ולשיר, המסמן העילאי ביותר להיות האדם נגאל - היכולת ליצור.


 
 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה