zofim.org.il
  
 


 
הנהגת איילון
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » הנהגת איילון » ארכיון הכתבות » כתבה: הלוואי שהייתי אתיופי

תמונת מגזין הלוואי שהייתי אתיופי פורסם על ידי צוות האתר
בתאריך 19/1/2012
בכתבה זו צפו 2145 גולשים

לו הייתי אתיופי
באמצע הויכוח ולנוכח ההתלהמות הזאת, זה פשוט נפלט לי מהפה, אני לא יודע מה חשבתי לעצמי, אבל זה קורה.
צעקתי "הלוואי שהייתי אתיופי", ואז פתאום הביטו בי בתמיהה, כאילו שאלו, "מה? באמת היית רוצה להיות אתיופי?".
ואני? אני בכלל לא התכוונתי, אבל פשוט הייתי חייב לומר משהו מעצבן, שיראו שאני לרגע לא מוותר על מה שעשו לנו שבוע לפני.
ופתאום חשבתי לעצמי, לו הייתי אתיופי? מה היה אז?
הייתי עולה לארץ, אחרי אלפי שנים בגלות, כשהסבים שלי מתו עם חלומות להיות במקומי,במעמד הזה של להגיע לירושלים. ואני מגיע, כולי אחוז התרגשות, רואה אורות והלב כמעט נקרע, סוף סוף אני כאן! בארץ ישראל, בין יהודים.
אני מבקר בירושלים, והיא לא בדיוק ירושלים של זהב, אבל אני בכל זאת אוהב. וכולם מתבוננים בי, ילדים קטנים גם יודעים להצביע. וזה קצת מוזר, אני לא באמת מישהו מיוחד.
כשהילדה מגיע לגיל שבע, אני מלווה אותה לבית הספר, זה היום הראשון שלה בכיתה א', ואני כמעט בטוח שאני נרגש יותר ממנה.
כשאנחנו מגיעים, בדיוק סוגרים את השער, בטח לא ראו אותנו מתקרבים. אז אני קורא להם לעצור לרגע, אבל השוער בשלו, פשוט סוגר, והמנהלת מסבירה לי שכאן זה לא בית ספר לאתיופים ואני צריך לחפש בית ספר אחר. אני מביט בילדה, והיא מתנפצת מולי, מנסה להחזיק את הדמעות. היא בטח לא תשכח את זה בחיים.
כשהבן מגיע לצבא, הוא מחליט להתגייס לגולני, ,"למה גולני אני שואל?" והוא עונה לי, כאילו שהכל כל כך ברור, "זה הכי קרבי שיש, לא?". והוא עובר את הטירונות, מכיר הרבה חברים והוא מרגיש כל כך שייך. כל שבת הוא לא מפסיק לדבר על איך זה להיות חייל בצה"ל, ועל כמה שזה מספק. לפעמים הוא לא היה חוזר שבועות, וכשהיינו שואלים, הוא היה מסביר שהוא התנדב לסגור שבת במקום חברים, "כי ככה זה חברים, אבא, בשביל חברים עושים הכל".
בסוף המסלול, הוא עמד נרגש על רחבת המסדרים, ואמא שלו לא הפסיקה למחות את הדמעות במהלך כל הטקס. בערב, הוא יצא לחגוג עם החברים מהפלוגה, וחזר תוך שעה. "זהו שאלתי? כל כך מהר? " והוא לא ענה, פשוט נכנס לחדר ונעל.
בבוקר, ניסיתי לגרום לו לדבר, אבל הוא רק הרכין את הראש ואכל. כששאלתי אותו "מה קרה?" הוא פשוט התפרץ "מה אתה רוצה לשמוע? שלא הכניסו אותי למועדון?!" שאלתי אותו "למה?" והוא בקושי הצליח לדבר, בגמגומים כאלה שחונקים את הגרון הוא הסביר שהמאבטח אמר שזה לא מועדון לאנשים כמוהו, ושיחפש מועדון אחר. "והחברים? " שאלתי "הם לא עשו כלום?", "אותם הכניסו, אז הם פשוט נכנסו" הוא ענה, "אבל אמרת", גמגמתי, "שבשביל חברים עושים הכל", והוא פשוט הביט בי בלי לומר מילה ונסוג לחדר.
כשהילדה סיימה את התואר בהצלחה, הייתי כל כך גאה. כי הילדה הזו,שלא הכניסו אותה לכיתה א', סיימה עכשיו אוניברסיטה.
עברה שנה מאז אבל היא עדיין לא עובדת. באחת השבתות היא סיפרה,קצת בהומור וקצת בכעס, כמה שזה מצחיק להגיע לראיון עבודה להיכנס לחדר כשקוראים בשמך ואז לראות את המראיין מאדים פנים לנוכח ההפתעה, כי מה לעשות שיש אתיופים עם שמות לגמרי עבריים, ולשמוע אותו מגמגם את המשפט הנדוש הזה "אנחנו נחזור אלייך".


הילדה שלי, כבר יודעת איך זה להיות מנודה, אותה זה לא ישבור.


אבל אותי? אותי זה ריסק לגמרי. כי אני לא אשכח את היום הזה שבו ראיתי ניידת של מד"א וביקשו מאנשים לתרום דם,ולרגע לא היססתי, כי זה ברור מאליו שצריך לתרום וצריך לעשות הכל כדי להציל חיים. אז תרמתי.
כשחזרתי הביתה, כבר הספקתי לראות בטלויזיה שזרקו את שקית הדם שלי לפח.


ולפעמים אני שואל למה? ומתקשה לענות. פעם היינו אומרים, שלא אוהבים אותנו כי אנחנו יהודים, עכשיו אני חייב להודות שלאאוהבים אותנו כי אנחנו אתיופים.
ובכל זאת, למרות הכל, אנחנו נמשיך להתגייס לצבא ונמשיך לעשות מילואים, כי אנחנו לא עושים טובות לאף אחד, אנחנו עושים את זה בשביל הארץ הזאת שאנחנו אוהבים והיא שלנו בדיוק כמו שהיא של כולם. אבל בואו נהייה קצת הוגנים, אם אנחנו משלמים את החובות שלנו כמו כולם, לא מגיעות לנו גם זכויות כמו כולם?


ואז התפכחתי ומצאתי את עצמי באמצע הדיון הזה בכנסת, בין כל הצעקות, החלטתי לעמוד, וקראתי שוב, "לו אני הייתי אתיופי לא הייתי מוותר, על גזענות לא עוברים בשתיקה, אז אל תוותרו גם אתם".

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה