zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה- חיי שרה

תמונת מגזין בעין הפרשה- חיי שרה פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 17/11/2011
בכתבה זו צפו 871 גולשים

 

יצא בתאריך כ"ב חשוון התשע"ב, 19/11/11

אברהם ויעקב - בין זכרון העבר ליצירת העתיד
הרב ד"ר יוסף סלוטניק


הרב ד"ר יוסף סלוטניק ר"מ בישיבת מעלה גלבוע.

אברהם ושרה באו לארץ ישראל על פי ציוויו של הקב"ה כאשר אברהם היה בן 75 שנה ושרה הייתה בת 65 שנה. עשרות שנים ואירועים רבים עברו על זוג זה עד לרגע מיתתה של שרה והיא בת 127 שנה. ליתר דיוק עוברות עליהם 52 שנה בארץ ישראל, בהן הם חוו רעב ושגשוג כלכלי, נס הולדת בנם יצחק, מריבות בתוך המשפחה עם לוט והגר, ושלל ניסיונות שהציב לפתחם הקב"ה. בכל התקופה הם לא תקעו יתד בקרקע משלהם, ולא קנו חבל ארץ שיוכלו לקרוא ביתם. רק 52 שנה אחרי הגעתם, כאשר נפטרה שרה מן העולם, מתפנה אברהם לקנות חלקת קרקע. לשם ההשוואה, כאשר מגיע יעקב לארץ ישראל בתור אדם בוגר בעל משפחה, מתוארת כניסתו לארץ כך: "ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר. ויקן את חלקת השדה אשר נטה שם אהלו מיד בני חמור אבי שכם במאה קשיטה". דומה ושהסיבה לכך פשוטה – אברהם, בניגוד ליצחק, היה רועה צאן ועל כן הקשר שלו עם הקרקע אינו תחום והוא נודד בעקבות המרעה.קניית הקרקע אינה לשם עיבוד אלא לקבורה. רק כאשר נוצר הצורך לקבור את שרה נוצר הצורך לרכישת הקרקע. רועה הצאן הוא נווד באופיו וההצמדות למקום ספציפי רק תקשה עליו לדאוג בצורה טובה לצאן מרעיתו. לעומת זאת הקשר בין עובד האדמה ובין הקרקע נעוץ בתוצר של הקרקע, בפירות הצומחים מהקרקע. קשר זה ניזון מהצפייה לעתיד, התקווה שהעמל של היום יניב את פירות המחר. הקשר בין אברהם ובין הקרקע הוא קשר של זיכרון החיים שעברו ואינם. הקרקע מהווה מקום לשימור הזיכרון ולא ליצירת העתיד. הקשר של יעקב, שכמו אביו יצחק גם הוא עובד אדמה, מקושר לקרקע בצורה שונה. הקשר שלו לאדמתו מהווה את התקווה שיוכל לחיות בארץ עם משפחתו ימים ושנים ארוכים. (בשכם, כידוע, התבדתה תקווה זו מהר מאוד...)

למרות זאת כאשר יוצאים יעקב ובניו לגלות הם חוזרים בכל פעם לנקודת הזיכרון שיצר אברהם. כאשר בשלהי חייו מבקש יעקב מבניו לקבור אותו בארץ כנען הוא אינו מסתפק בתיאור כללי של בקשתו אלא מפרט ואומר "קברו אותי אל אבתי, אל המערה אשר בשדה עפרן החתי. במערה אשר בשדה המכפלה אשר על פני ממרא בארץ כנען אשר קנה אברהם את השדה מאת עפרן החתי לאחוזת קבר. שמה קברו את אברהם ואת שרה אשתו, שמה קברו את יצחק ואת רבקה אשתו, ושמה קברתי את לאה. מקנה השדה והמערה אשר בו מאת בני חת." תיאור זה המשחזר את כל פרטי קניין המערה מהווה את האחיזה של בני יעקב בארץ ישראל. יעקב אינו מחזיר אותם אל הנחלה אותה קנה בשכם אלא אל הנחלה שקנה אברהם בקריית ארבע. יעקב מחייה את הקשר לארץ ישראל באמצעות זיכרון העבר הטמון שם. הקשר לאבות ולאימהות מחזק את הזהות ואת ההזדהות של בני יעקב עם המורשת שלהם. זהות זו תיצור את החוסן הנדרש כדי לשרוד את שנות הגלות העומדות לפניהם בשעבוד מצרים. יעקב מבין שבגלות בניו אינם יכולים להתקשר אל העתיד הטמון בעבודת האדמה, ועל כן הוא מחזק את הקשר לעבר הטמון במערת הקבורה.

במשך שנים רבות, באלפים שנות גלות, חלמו היהודים על מקומות קבורה אלו. קבר רחל, מערת המכפלה, וקבר יוסף החיו את זיכרון אבות האומה שקיבלו את ארץ ישראל כמתנה מאת הקב"ה, ועד עצם היום הזה קבורים בארץ המובטחת הזו . זיכרון זה היווה את עבותות הזיכרון שקשרו את היהודים אל ארצנו הקדושה. זיכרון העבר נתן לנו כעם את הכוח להמשיך ולקוות לחזור לארץ זו בעתיד. כאשר עשה עמנו הקב"ה חסד ואכן החזיר אותנו אל אדמתנו. כאשר אנו רואים את שדות הארץ מוריקים ואת ענפי העצים כורעים מעומס הפירות אנו מסוגלים ליצור קשר אחר עם ארצנו. הקשר שלנו כיהודים החיים במדינת ישראל העצמאית אינה נשענת על זיכרון העבר אלא על התודה שאנו חשים על ההווה. במקום להיות כאברהם המשמר את הקשר אל הארץ דרך הזיכרון, אנו יכולים להיות כיעקב החי בארץ אשר הוא קנה. להיות כעובדי האדמה שיוצרים את הקשר מתוך ההשקעה בהווה היכול לשאת פירות בעתיד. השהות שלנו בארץ אינה מסתכלת רק בערגה על מה שעבר עלינו אלא, ואולי בעיקר, רואה את ההזדמנות שלנו ליצור פה מקום של עבודת ה' דרך העתיד שלנו.

אין בדברים אלו קביעה שאין מקום לזיכרון העבר. אך ההיצמדות אך ורק לזיכרון העבר אינה מכירה בעובדה (הפשוטה וגלויה לעין כל) שהמציאות השתנתה. מי שקושר את גורלו רק למערת המכפלה, לקבר יוסף ולקבר רחל אינו מכיר טובה לקב"ה על כך שיש לנו שטחים נרחבים בארץ ישראל המחכים לעתיד שנוכל לזרוע בהם. ההישענות על העבר כוחה יפה כדי לשמר, ולתת חוסן במקום שאין יכולות לצמוח ולשנות. דומה שעלינו לשים את מירב כוחנו לא בשימור העבר אלא ביצירת עתיד של עבודת ה' בארצינו על כל גבולותיה.


 
 

פרסם כתבה »