zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה - פרשת "ראה"

תמונת מגזין בעין הפרשה - פרשת "ראה" פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 25/8/2011
בכתבה זו צפו 1056 גולשים
נכתב במקור על-ידי הרב שלמה אבינר

 
 

יצא בתאריך כ"ז אב התשע"א, 20/8/11

בניין הכלל ובניין הפרט
הרב שלמה אבינר


הרב שלמה אבינר, רב הישוב בית-אל וראש ישיבת 'עטרת ירושלים'. פרסם עשרות ספרים בנושאים תורניים והלכתיים, ונחשב לאחד הרבנים המובילים והמשפיעים בציונות הדתית.



המצוות מכילות עניינים שונים שמעורבבים לכאורה זה בזה. עניינים כלליים , כגון: כיבוש הארץ וביעור עבודה-זרה;
ועניינים פרטיים , כגון: סדרי אכילה. ישנן תאוריות לפיהן בניין החברה הוא החשוב מכל גם אם הפרט נרמס תוך כדי תהליך זה. אותו רשע (סטאלין) לא היסס לרצוח עשרים מיליון בני אדם בשם האידאל של בניין החברה הקומוניסטית. לעומת זאת סוברים אחרים, שהעיקר הוא בניין היחיד, והחברה אינה אלא מסגרת ארגונית הבאה לסייע בבניין האישיות הפרטית.

אבל התורה בונה את הכלל ואת הפרט יחד, לא זה על חשבון זה, אלא גם זה וגם זה. הדבר נלמד גם מלשון הכתוב, העובר מלשון רבים ללשון יחיד: "ראה אנכי נותן לפניכם". "לא בלו שלמותיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגליך" (דברים כט ד). השמלה ניתנת להשאלה ואינה מיוחדת דווקא לפרט מסויים, לכן היא אמורה בלשון רבים. לעומת זאת, הנעל בדרך כלל מתאימה דווקא לאיש שנועל אותה ואינה ניתנת להשאלה, לכן היא אמורה בלשון יחיד.

דוגמא נוספת לדאגתה של התורה לבניין הכלל והפרט גם יחד, אנו מוצאים באופן התיאור של המציאות האידאלית: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א ה ה). מדוע נבחרו לתיאור זה דווקא שני מינים אלו? התאנים מבשילות בהדרגה כל אחת בפני עצמה. לעומת זאת, הענבים, בייחוד ענבי-יין, מבשילים בבת-אחת, כולם יחד. כמו כן עיקר השמחה ביין היא בצוותא. הגפן מציינת איפוא, את השלמת הכלל כולו, והתאנה מציינת את השלמת האישיות האינדיבידואלית. התורה כוללת את הכללים ואת הפרטים, באופן שכלל צריך לפרט והפרט יונק מהכלל.

 

מצוות לאומיות

1. ביעור עבודה-זרה בארץ. ישיבתנו בארץ כרוכה בביעור עבודה-זרה מתוכה (דברים ז א-ו. יב ג. ספר החינוך מצוה תלו). לפני כיבוש הארץ ניתנו לגויים היושבים בארץ שלש אפשרויות (ירושלמי שביעית ו א): להשלים - מתוך הסכמה שלא לעבוד עבודה-זרה, לברוח, או להילחם - ואז המלחמה היא עד חרמה: "לא תחיה כל נשמה". אין אפשרות של שלום יחד עם עבודה-זרה. ביטול עבודה-זרה הוא למעשה התנאי המוסרי היחיד להישארותו של גוי בארץ. קיומם של שאר מצוות בני-נח הוא תנאי להיותו חסיד אומות-העולם, אבל כדי לגור בארץ, די לו לחדול מעבודה-זרה (משפט כהן סי' סג ועמ' שסה),כמובן בתנאי שהוא מקבל על עצמו את השלטון של מדינת ישראל (רמב"ם, הלכות מלכים ו א).

שאלה : מדוע איננו מבערים כיום עבודה-זרה מארצנו?

תשובה יש מדרש שאומר שיש צורך בשיקול רב בזה, שמא נחריב ואחרים יבנו, כגון בזמן שהממשלה חלשה ונכנעת לשיקולים פוליטיים ("אל תבהל לסתור במות גוים, שלא תבנה בידך. שלא תסתיר של לבנים ויאמרו לך עשה של אבנים" מדרש תנאים דברים יב ב דף נח. אבות דרבי נתן נ"ב פי"א. ועיין ספר התקופה הגדולה עמ' רס-רעא).

2. ארץ-ישראל וירושלים. המגמה הסופית של כיבוש ארץ-ישראל היא ירושלים. "כי אם אל המקום אשר יבחר", "לשכנו תדרשו ובאת שמה" (דברים יב ה). ד' יבחר מקום בארץ-ישראל שהוא השיא. אין זה מתגלה כעת, ירושלים לא מוזכרת בתורה, אבל זו המגמה, הפנייה היא לשם. ואכן, כך הוא סדר הכיבוש: קודם כל ארץ-ישראל ואחר-כך ירושלים (עיין שמואל ב ה ו-ט). וכן בזמננו קדם כיבוש הארץ בכלל לכיבוש ירושלים. קודם "נחית בחסדך עם זו גאלת", ואחר-כך: "נהלת בעזך אל נוה קדשך"
(שמות טו יג).

שאלה מדוע איננו בונים מקדש היום?

תשובה : לא כן הוא סדר המצוה. הסדר הוא: שימת מלך, הכרתת עמלק ורק אחר-כך בניין בית-המקדש (סנהדרין כ ב.רמב"ם, הלכות מלכים א א-ב). קודם נשלים את הקמת בניין מלכות ישראל, ורק אחר-כך יגיע תור הקמת המקדש. ישנם דברים דחופים וחשובים בבניין האומה שיש לעשותם לפני כן.

 

מצוות אישיות

לאחר המצוות הלאומיות, מדריכה התורה את סדרי החיים של האדם הפרטי ביחס לאכילת בעלי-חיים. אכילת החי אמנם מותרת, אבל אין זה דבר פשוט שסדר חיי האדם נבנה תוך כדי הריסת החיים של יצור, שהוא חלק מהבריאה האלוהית.

לכן אכילת האדם הפרטי באה מתוך הקדמת האכילה שבמקדש, היינו הקורבנות. עבודת המקדש היא אכילה, אכילת הקרבנות, זו אכילה קדושה, שממנה יש מקום ללמוד על קדושת האכילה בכלל. שם במקדש יש עילוי וערך עליון לביטול החיים של בעל החיים. לעתיד לבוא יוקרבו רק בעלי חיים "שיתנדבו" לשמש קרבן מתוך תחושת העילוי שבכך (עיין עולת ראיה א, עמ' רצב). האכילה ה"חולית", מוארת מאכילת הקרבנות שבמקדש ומתקדשת, שהרי האכילה בעצם עניינה היא אלוהית: זוהי המשכת החיוניות האלוהית בגופו של האדם, שותפות במעשה היצירה האלוהי (עיין בשיחות לפרשות'ויקרא-צו').

 

מצוות חברתיות

מתוך בניין הפרט מגיעים לבניין החברה, בניין ה"סוציאליזם" התורני.

שמיטה . המצב החברתי האידאלי הוא ויתור הדדי על הרכוש הפרטי ונתינה בלתי-גבולית. אבל מצב כזה צריך להיות מבוסס רק על נתינה הדדית, כשהכל נותנים לכל. דא עקא, בעולמנו יש בינתיים בני-אדם שמוכנים לקחת אבל לא לתת.לכן נוצר הצורך להקפיד על רכוש פרטי, שאדם יהא לו משלו, כדי שלא יגיע לצורך להזדקק לצדקה, ויש צורך בחשבונות כגון "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" (כתובות סז ב) וכדומה. אולם מצב זה של הקפדה וחשבון יש בו העקה על החסד. לכן באה שנה אחת, שבה חוזרים למצב האידאלי: מבטלים את לחץ הרכושנות הפרטית ושבים למצב שתוצרת היבול החקלאי שייכת לכל בשווה (עיין הקדמה לשבת הארץ).

צדקה . במציאות החברתית שלנו יש עניים. יש אף מחלוקת בין שמואל לרבי יוחנן לגבי המציאות בימות המשיח (ברכות לד ב) . לשיטת רבי יוחנן כל הנביאים שבשרו עתיד של עושר ושלווה, נתנבאו לימות המשיח, אבל לשיטת שמואל: "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" - ונבואות הנביאים תתקיימנה מאוחר יותר, לעתיד לבוא. שמואל מתבסס על הפסוק בפרשתנו: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו יא) . המציאות של עניות היא אם כן כורח, שלא נוכל לסלקו לגמרי אף במציאותנו הארצית האידאלית שהיא ימות המשיח. יחד עם זה, אנו מצווים לעשות ככל שביכולתנו כדי לתקן מצב זה. אנו מצווים על "אפס כי לא יהיה בך אביון", עד למידה של "פתוח תפתח... די מחסורו אשר יחסר" (שם ח) , "אפילו סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו" (כתובות סז ב) , עד לסיפוק כל הצרכים הסובייקטיביים של כל אדם.

על-כל-פנים, השלב הראשון של ימות המשיח הוא שחרור משעבוד מלכויות, זאת אומרת, עצמאות לאומית,אף-על-פי שעדיין לא סודר עניין הפער הסוציאלי, ויש עדיין אביון החסר דברים החיוניים לו.
נמצא, שהתורה מכוונת אותנו לבניין האומה בצורה שלמה וכוללת ואף המצוות מכוונת לבניין שלם כזה. ההתייחסות איננה רק לצד הלאומי או לצד הפרטי אלא כוללת כלל ופרט ומקשרת ביניהם.

 

 

 

 

 


 
 

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה