zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: שבת בוגרים-שבת נחמו- פרשת ואתחנן

תמונת מגזין שבת בוגרים-שבת נחמו- פרשת ואתחנן פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 10/8/2011
בכתבה זו צפו 1210 גולשים
נכתב במקור על-ידי שמולי בינג

 
 

יצא בתאריך י"ג אב התשע"א, 13/8/11

אהבה אדישות וצדק חברתי
שמולי בינג


שמולי בינג, נשוי +4, בוגר גדוד ראם שבט משואות. מנהל בית הספר התיכון ב'ימין אורד'
ופעיל חברתי ממקימי עמותות 'שכן טוב' ו'מעגלי צדק'.

ימים סוערים עוברים על החברה הישראלית. מחאה רודפת מחאה, המונים יוצאים לרחובות ודורשים 'צדק חברתי'. ססמאות שונות נזרקות לחלל האוויר ובעיקר ניתן להגיד שעם ישראל התעורר.

כמעט בכל מקום מדברים על הנושא החברתי. אנשים מנסים להבין במה מדובר ואיך אפשר לשנות? מדוע אנחנו משלמים פה כל כך הרבה ומקבלים כל כך מעט? ועוד.

נראה לי שהדבר החיובי ביותר במחאה הוא האמירה ש אנו חברה אחת. כלומר, מה שמכונן אותנו כחברה זה האמירה שהסיפור שלך הוא גם הסיפור שלי. דהיינו, אני ואתה איננו קווים מקבילים, אלא קווים שלעתים, ואף לעתים תכופות, גם משיקים. תנאי לקיומה של חברה הוא ההבנה שאנו חברה, שלא מדובר על קובץ של בודדים, אלא על פרטים שיש להם מכנה משותף, מטרה משותפת וערבות משותפת.

בפרקי אבות (פרק ה' משנה י') מתוארות ארבע מידות בני אדם ואחת מהמידות היא:

" הָאוֹמֵר שֶׁלִּי שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ שֶׁלָּךְ, זוֹ מִדָּה בֵינוֹנִית. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, זוֹ מִדַּת סְדוֹם".

במקרה שלנו מעניינת בעיקר דעת המיעוט. מדוע האומר "שלי שלי" דומה למידת סדום?! הרי אדם אשר אומר שמה ששייך לו שייך לו - אינו מזיק לאחר. מדוע ייקרא בכינוי קשה כל כך כמו מידת סדום?

נראה שדעת המיעוט סברה שאדם אשר מגדיר את חייו בנפרד מהכלל, אינו בינוני, אלא הוא אדם רע. נכון, אותו אדם אינו מזיק לאחר, אינו פוגע באף אחד, ובכל זאת אותו אדם הוא זה שהורס את הבסיס הערכי שלנו כחברה שהוא גם בסיס הקשר האנושי בינינו. ההבנה שישנם דברים שהם 'שלי' אך הם גם 'שלך' ולהפך. נראה שהקיום הפשוט ביותר של 'שלי ושלך' מתקיים אצל אלו העובדים כל חודש בתשלום מס ההכנסה, אותו תשלום שמשלם כל עובד על מנת שלמדינה יהיו תקציבים לפתח תשתיות, לדאוג לביטחון וגם לדאוג לאוכלוסיות החלשות. ברוח אמירה זו אמר פעם אלי ויזל שההיפך מהאהבה היא לא השנאה, אלא האדישות.

מעבר לאמירה בסיסית זו, נראה לי שככל שהמחאה מתקדמת עולה גם קול ערכי כולל יותר. הדרישות הראשוניות של דיור מתעמעמות ולצידן עולה דרישה רחבה יותר של צדק חברתי. עולה דרישה שיש כאן צורך בתיקון, ושיש צורך בסדר עדיפויות אחר.

מעמד הביניים זועק אמנם על מצבו שלו, אך במקביל עולה זעקה גדולה יותר, על מהות החברה בה אנו חיים. היחס לעני, לעובדי הקבלן ולחינוך הציבורי.

אלו אינן שאלות קלות, אך במקביל אסור לאף אחד מאיתנו שלא להיות מעורב בנושאים אלו. מכיוון שאלו הנושאים שמשפיעים על הקיום היומיומי שלנו.

בשבועות הקרובים נקרא בפרשת השבוע את הסיפור על 'עגלה ערופה'. נקרא שאם ימצאו חלל במקום לא מוכרז תיערך בדיקה, איזו עיר היא הקרובה ביותר, ויוזמנו זקני העדה על מנת לקיים טקס בו יצטרכו לומר "ידינו לא שפכו את הדם הזה". כלומר, אותם ראשי עיר יצטרכו לומר שהם לא אלו שרצחו את אותו אדם. והרי ברור לכל, שהם לא רצחו. ואם כך מדוע מעמידים אותם בטקס משפיל שכזה? והתשובה למהלך זה היא מדהימה. מעמידים את זקני העיר בגלל האחריות שבידם. לא משום שהם חשודים ברצח, אלא משום שהם אולי היו יכולים למנוע את הרצח.

כלומר, ישנה כאן הרחבה של המושג אחריות. אחריות אינה התחום שאני עשיתי, אלא התחום של מה שהייתי יכול למנוע או מה שלמעשה לא עשיתי. כלומר, אדם טוב, אינו אדם שלא עושה רע, אלא אדם טוב הוא אדם שפעיל כנגד הרע. אדם טוב הוא אדם אקטיבי, אדם יוזם ואדם מוחה.

אני חושב שהמחאה הזו חייבת לעורר אותנו לפעילות. חייבת להזכיר לנו את המשפט של אדמונד ברק לפיו בשביל שהרע ינצח מספיק שהטוב לא יעשה שום דבר. כלומר, לאדם הטוב יש תפקיד והוא להילחם ברע. לרע תמיד יש אינטרס לגדול, אינטרס להרוויח עוד, ואילו לאדם הטוב אין את הפריבילגיה להיות טוב רק בכך שהוא לא עושה רע, שהרי זו מידה בינונית ולא מידה טובה, ויש אומרים שזו מידת סדום.

לסיכום, שני דברים עיקריים ניתן ללמוד, לדעתי, מהמחאה החברתית:

ההבנה שהחיים שלנו אינם קווים מקבילים לחיים של האחר, ושהחובה המוסרית שלי היא לשנות את המציאות. רק כך נוכל להגיד בלב שקט שידינו לא שפכו את הדם הזה" ורק כך נוכל לעזור לטוב לנצח את הרע.

 

 


 
 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה