zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה -פרשת "שלח לך "

תמונת מגזין בעין הפרשה -פרשת "שלח לך " פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 16/6/2011
בכתבה זו צפו 1346 גולשים

http://www.adat-hazofim.org.il/adat/logo.jpg
 

יצא בתאריך ט"ז בסיוון, התשע"א, 18/6/11

הצל שלי ואני
יובל ריבלין


יובל ריבלין מחנך בבתי הספר הימלפרב ופלך, מרצה בכמה מוסדות על תיכוניים כמכללת הרצוג, בית הספר לקולנוע מעלה ומכון שכטר וכותב, בעיקר, על קולנוע וזהות יהודית.

 

בימינו הנוכחיים, נגזר על כל המבקש לעמוד וללמוד על אירועי השעה, לצרוך גם ממרכולתם של אלה המתקראים בשם "פרשנים". בכל עמוד חדשות, בכל תכנית טלוויזיה, ניצבים הפרשנים גב אל גב עם הידיעות החדשותיות, מוסיפים ביאור או דעה, צובטים את לחייה של הידיעה היבשה, צובעים אותה בגוון חי יותר ומסייעים לצרכן החדשות בעיכול קל יותר של החומר הקשה. איש אינו יודע בוודאות איזו הכשרה העניקה לפרשנים את הזכות לתווך ולהתערב בביאורה של המציאות. הם פשוט שם, ומשקלם אינו נגרע ואינו נפגם גם בשעה שמתברר שפרשנותם הייתה שגויה וקריאת המציאות שלהם לקתה באנאלפביתיות בסיסית.

בשיאה של פרשת "שלח לך" עומד ויכוח מר בין פרשנים. מן הצד האחד, ניצבים עשרה פרשנים בכירים הסוברים כי "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל-הָעָם כִּי-חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ" (במדבר י"ג, ל"א). הם מודים כי הארץ "זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא" ואף מצביעים על פריה, אך בכל הקשור לשאלת הכרעתו של העם היושב בכנען, מסקנתם היא אחת: "הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא ... וְשָׁם רָאִינוּ אֶת-הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן-הַנְּפִלִים וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם" (שם, ל"ג)  

מן הצד השני של המתרס מתייצבים כלב ויהושע. מעניין לראות כי הללו אינם חולקים על הקביעה האובייקטיבית הנוגעת לגודלם הפיזי של תושבי הארץ הענקיים אלא בוחרים להתייחס לשאלת הרלוונטיות של גודל זה: "אַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ", אומרים כלב ויהושע, "כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם" (במדבר י"ד, ט'). הכול תלוי בראייה וביראה. המרגלים רואים את יושבי הארץ כנפילים ואת עצמם כחגבים, ויהושע וכלב מפצירים בהם לא לירא ולראות יושבים אלה בדיוק כפי שהם. "סָר צִלָּם" הם אומרים, כלומר, הם טוענים כי ליושבי הארץ נעלם הצֵל! אבחנה מרתקת זו דורשת מבט נוסף מאחר ונדמה כי בצד היותה ציורית ומסקרנת, יש בכוחה לספק לנו זווית נוספת אודות טיבם של שווי וערך אמיתיים ומשמעותיים.  

למה מתכוונים יהושע וכלב בקביעתם כי ליושבי הארץ אין צֵל? צל, כידוע, נוצר כשקרני השמש מתקשות לחדור מבעד לגוף מסוים וכתוצאה מכך נוצרת צללית צמודה המעידה, בעצם קיומה, על נוכחותו המוצקה של העצם הבלתי-חדיר. כלומר, משמעותה של הכפירה בקיומו של צֵל לגוף קונקרטי היא הטלת ספק בקיומו הממשי. אם אין לו צל, הוא לא באמת קיים גם אם הוא נראה ככזה. כך רואים כלב ויהושע את יושבי הארץ ועריהם. הם נראים חזקים ואיתנים, אך זוהי לא יותר מפאטה-מורגנה. הם רק נראים מאיימים. השמש מחוררת אותם וחושפת את נביבותה של אשליית הכוח שהם משווים לעצמם. עיניים בוחנות מסוגלות להבקיע אל מעבר לראייה הפיסית ולגלות עד כמה ריקה מתוכן תחושת היציבות והחוסן של יושבי הארץ בשעה שהצל הסתלק מעליהם זה מכבר.  

האבחנה, כי יש מצבים בהם אדם הינו חזק רק למראית עין והמתגלגלת אל הדימוי של "הצל שנעלם", אינה ייחודית לספר במדבר. "בכיתי", הודה פיטר פן בפגישתו הראשונה עם ונדי, "בגלל שאני לא מצליח להדביק את הצל שלי שנתלש". אפשר להבין את פיטר. ללא צילו הוא שקוף, נטול נוכחות, קיים-לא קיים. משחק דומה עם הצל חבוי בשמו של סרט מצליח מ1966 ו"הַטֵל צל ענק" שמו. הסרט, המוקדש לתיאור קרבות מלחמת העצמאות בכלל וסיפור חייו של אלוף מיקי מרכוס בפרט, טוען גם הוא כי את יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים בין היישוב העברי הקטן לשבעת צבאות ערב שתקפו אותו ב1948 אין לראות בעיני בשר. הסרט גורס כי על אף קטנו, היה למיעוט העברי בארץ צל ענק. צל שנבע לא מן החוסן הפיסי אלא מן הרוח הערכית שפעמה בחברה הישראלית המתהווה ושהובילה אותה לניצחון ולישיבת קבע בארצה העתיקה.  

אלא שזאת יש לדעת: צל אינו בריאה של קבע. באותה מידה שהוא חמק מיושבי הארץ הקודמים הוא עלול גם לסור מאתנו. פרשנותו הידועה של רש"י המופיעה ראשונה בספר בראשית מזכירה לנו כי כל תכליתו של ספר זה להסביר כי "כל הארץ של הקב"ה היא. הוא בראה ונטלה לאשר ישר בעיניו. ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". רצון זה תלוי במעשיהם של יושבי הארץ. בבואנו "לָרֶשֶׁת גּוֹיִם גְּדֹלִים וַעֲצֻמִים מִמֶּךָּ עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצֻרֹת בַּשָּׁמָיִם, עַם-גָּדוֹל וָרָם בְּנֵי עֲנָקִים" (דברים ט', א') עלינו לזכור כי "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְיֹשֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת-אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ" (שם, ה').  

מחשבות אלה מלוות אותי בכל פעם שאני מטייל בשכונת מגוריי, בקטמון. בשעה שאני הולך ברחוב חזקיהו המלך, בואכה שבט "משואות", אני מביט בבתים הישנים שנבנו לפני 1948, בעוצמה ובחוסן שהם משדרים ותוהה אודות תחושת הביטחון והיציבות שאפפה את בוני הבית. האם חשו בהיעלמותו ההדרגתית של צִלם? האם היו סימנים מוקדמים? נוכחותם המורגשת של תושביה הקודמים של השכונה והשאלות שמעוררת נוכחות נפקדת זו מובילה מיד את העין לנדוד מן הבתים הישנים אל בתי הדירות הגבוהים, החדשים והישראלים ולשאלות דומות, מתבקשות: האם לבתים שלנו יש צל? האם השכלנו להקים חברה החזקה גם מבפנים וגם מבחוץ? אל הלב מתגנב חשש: האם אנחנו עלולים לגלות מאוחר מדי, שכשלנו במשימה, לקינו ברשע או בשחיתות ולא הצלחנו להפוך את זהותנו ואת קיומנו לבעלי ערך ממשי המאפשר אחיזה בארץ?  

"לפעמים", היה הרבי מגור מזהיר, "יכולים להיות כל הדברים מוכנים. בית מדרש, וחדרים ושולחנות וספסלים, אבל אז בא השטן וחוטף את הנקודה הפנימית. הוא משאיר את כל השאר, והגלגל מתגלגל, ורק הנקודה הפנימית חסרה. יושיענו ה'", היה צועק, "יש למנוע זאת!" (מרטין בובר, אור הגנוז – סיפורי חסידים, עמ' 459). אך כיצד מונעים? לכך נדרשת פרשתנו בסופה: "לֹא-תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (במדבר ט"ו ל"ט). האדם נדרש לא להסתפק בראייה הפיסית. זו עלולה, כראיית המרגלים, לגרום לו לטעות בטיב עוצמתם של מבצרים נטולי צל ושל יראי ה' המטילים צל ענק. מבט פנימה, אל לבו של כל הסובב אותנו או אל לבנו שלנו, עשוי לספק לנו תמונה נכונה יותר, דיאגנוזה מדייקת יותר למצבנו. "כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".
 

 

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה