zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: שבת בוגרים-פרשת "בהעלותך"

תמונת מגזין שבת בוגרים-פרשת "בהעלותך" פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 9/6/2011
בכתבה זו צפו 1561 גולשים

 

יצא בתאריך ט' בסיוון, התשע"א, 11/6/11

"עַל פִּי ה' יַחֲנוּ"- מושגי קרבה וריחוק בעבודת ה'
ערן שילה


ערן שילה הוא בוגר גדוד ארבל בשבט משואות, ישיבת ההסדר בעתניאל והאוניברסיטה העברית (במשפטים ובמחשבת ישראל).
כיום עורך דין, עוזר משפטי בבית המשפט העליון, ועוסק גם בגישור.

פרשת בהעלותך חותמת מהלך בן שלוש פרשות, שעניינו אופן חנייתם ונסיעתם של בני ישראל במדבר. ראשיתו של המהלך, בתחילת הספר, בציווי על מפקד העדה: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי... שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר א, א-ב); המשכו בקביעת אופן חניית ונסיעת השבטים: "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ... " (במדבר ב, ב); מכאן למפקד הלווים וסדר חנייתם, "נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי קְהָת מִתּוֹךְ בְּנֵי לֵוִי..." (במדבר ד, א); ובסופו של דבר, בפרשה שלנו, לנסיעת מחנה ישראל במדבר: "וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת: וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְמַסְעֵיהֶם... " (במדבר י, יא-יב).

הפריסה המרחבית של חניית ונסיעת בני ישראל משקפת מבנה ברור, לפיו המקום המקודש נמצא במרכז ("מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ"), וסביבו מעגלים-מעגלים של קדושה הולכת ופוחתת. בסמוך למשכן שוכנים הלווים ("וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת... וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת"), ורק מעבר להם חונים יתר השבטים. תפיסת הקדושה כמעגלים שקדושתם הולכת ופוחתת עם הריחוק מהמרכז, באה לידי ביטוי גם בדינים אחרים שנזכרו בפרשות אלה, דוגמת הרחקת הטמאים מחוץ למחנה: "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ" (במדבר ה, ב); ויש לה ביטוי מפורט ומדויק במשנה במסכת כלים (פרק א משניות ו-ט).

מושגים אלה של קרבה וריחוק, כמשקפים קרבה וריחוק מהקב"ה, אינם זרים לנו. "אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ" אומר דוד המלך (תהילים סה, ה). את עתיד הרשעים מתאר דוד במילים "הִנֵּה רְחֵקֶיךָ יֹאבֵדוּ", ועל עצמו הוא מעיד "וַאֲנִי קִרֲבַת אֱלֹהִים לִי טוֹב" (תהלים עג, כז-כח). ואולם, מושגי קרבה וריחוק אלה מתייחסים לפרט, לאדם הפרטי, אשר מעשיו הם שיקרבוהו והם שירחקוהו. כפי שאמר התנא עקביא בן מהללאל לבנו, אשר ביקש ממנו לפעול עבורו אצל חבריו הרבנים, "מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך" (משנה עדויות ה, ז). הקרבה והריחוק תלויים במעשיו של האדם:

"עשה אדם דרכים מכוערין, ודברים שאינן ראוין, מעשיו מרחיקין אותו מאצל השכינה...
עשה אדם מעשים טובים ותלמוד תורה מעשיו מקרבין אותו אצל שכינה
" (אליהו רבה, פרשה יח ד"ה "לעולם יהא אדם").

ומנגד, בפרשות שלנו, הקרבה והריחוק מאוהל מועד, מהמרכז הקדוש, נקבעים מראש, "עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ". הקרבה והריחוק, אף שהם משקפים קרבה וריחוק מהקב"ה, אינם תלויים במעשיו של האדם הפרטי, אלא בייחוסו השבטי. כיצד אנו אמורים להתייחס למערכת כללים זאת? מדוע יהיה טיב הקשר של האדם עם בוראו תלוי בדברים שאינם תלויים באדם עצמו? למה אדם אשר "במקרה" נולד לשבט לוי זוכה לקרבה יותר גדולה לקב"ה מאשר אדם שנולד לשבט ראובן?

התמודדות יפה עם חלק משאלות אלה מצויה בתורה קצרה שלימד בעל ה"שפת אמת" (רבי יהודה אריה ליב האדמו"ר השני לחסידות גור) בשנת תרנ"א (1891) לפני מאה ועשרים שנה בדיוק, ויש בה (לדעתי) הדרכה יפה ורלבנטית גם לימינו:

"הענין הוא דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב. דיש זוכין אל השלימות על ידי
קרבות ויש על ידי רחקות. ולא עוד, אלא שמקודם כתיב לרחוק. ואיזהו חכם
המכיר את מקומו. ולכן כתיב ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה שכל אחד הכיר את
מקומו".

בתחילת הדברים מתייחס בעל "שפת אמת" לפסוק בישעיה: "שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר ה'"; פסוק המלמד כי הקב"ה מברך בברכת שלום גם את הקרוב וגם את הרחוק. ואולם, המחבר מוציא את הפסוק מדי פשוטו, ודורש את המילה "שלום" כמתייחסת אל שלמות: "דיש זוכין אל השלימות על ידי קרבות ויש על ידי רחקות". אכן, ישנם אנשים המגיעים אל שלמותם כאשר הם חונים סמוך למשכן, במרכז המחנה; ואולם, ישנם גם אנשים המגיעים אל שלמותם דוקא כאשר הם חונים רחוק יותר מהמרכז (ולא עוד, כפי שמדגיש בעל שפת אמת, "אלא שמקודם כתיב לרחוק").

בני אדם שונים זה מזה. "הקדוש ברוך הוא טובע כל אדם בחותמו של אדם הראשון - ואין אחד מהן דומה לחבירו" (בבלי סנהדרין לח, א). לכל אדם, על פי אישיותו, מתאימה דרך חיים אחרת וייחודית. אין, ולא יתכן, ציר-דירוג אבסולוטי-מוחלט של קרבה וריחוק, לפיו אפשר לדרג את כל בני האדם. יש אדם שמתאים לו, לפי דרכו ונשמתו, לחנות בריחוק מקום מהמשכן, ובכך הוא יגיע לשלמותו. הוא יהיה שלם ומאושר יותר אם יחנה בריחוק מקום, מאשר אם יחנה בקירוב מקום. השלמות האנושית, האושר, הדבקות ותחושת התכלית, אינה אחידה. שלמותו ואושרו של אדם נבחנים לפי השאלה עד כמה הוא קרוב או רחוק מהמקום שמתאים לו להיות בו, ולא לפי השאלה עד כמה הוא קרוב או רחוק ממוקד אחיד המשותף לכולם. החכם, כפי שאומר השפת אמת, הוא "המכיר את מקומו"; מי שיודע מהו המקום המתאים לו באופן אישי. הטיפש לעומת זאת, הוא (כנראה) מי שטרם הבין שאין דבר אחד שמתאים לכולם, דבר ("מקום") שיביא את כולם אל השלמות.

הכרה זו אינה מוגבלת אך לעבודת ה'. אכן, לגבי הקב"ה ניתן לומר כי אין שייכות למושגי מקום גיאוגרפי, שהרי "הוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו" (בראשית רבה סח, ט); ואולם, מדובר בתפיסה כללית הרבה יותר. אין במציאות תיאור מרחבי שבמוקדו המקום הכי "שווה", וסביבו מעגלים הולכים ומתרחקים "שווים" פחות; אין מוקד אחד שמתאים לכולם, שיביא את כולם לשלמותם. לדוגמה, אין דירוג אבסולוטי-מוחלט של מקצועות ותחומי עיסוק. אין מקצוע שנחשב יותר ממקצוע אחר באופן מוחלט, השאלה - שאלתו של החכם המכיר את מקומו - היא איזה מקצוע מתאים לי. באותו אופן אין מוסד חינוכי שהוא הטוב ביותר, כיון שהשאלה היא טוב למי? אחת החכמות הגדולות בחיים (ולפי בעל "שפת אמת" אולי החשובה שבהן) היא, שאדם יכיר את מקומו שלו, את המקום שמתאים לו (כאמרה שהיתה חקוקה על קיר המקדש בדלפי, "דע את עצמך"); להכיר את המקום שבו הוא יוכל לפרוח ולהפיק מתוכו את המיטב, הן בעבודת ה' והן במישורים אחרים של החיים.

 

 

 

 


 
 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה