zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: שבת בוגרים- פרשת "אמור"

תמונת מגזין שבת בוגרים- פרשת "אמור" פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 5/5/2011
בכתבה זו צפו 1767 גולשים

 
 

יצא בתאריך ג' באייר, התשע"א, 7/5/11

אמור ועומר
שלום וייל


שלום וייל הוא בוגר שבט משואות, וכיום מנהל את ביה"ס היסודי-תורני "מקור חיים".



ימי ספירת העומר הינם ימים מתעתעים. מחד, אלו הם ימי גאולה, המתנה וצפייה דרוכה לפרץ השמחה של קבלת התורה, ובמקביל, קציר החטים וקרבן שתי הלחם (שהינו מאכל עשירים, בניגוד לשעורים הנקצרים בהנפת העומר שלמחרת הפסח והינו מאכל עניים). ימי הגאולה מתבטאים היטב ברעיון המיוחס לאר"י הקדוש, אשר חידד את הכוונות והתיקונים לכל יום ויום שבספירה כנגד ביטויים שונים של הא-לוקות בעולמנו.
מאידך, אלו ימים של עצבות נוגות וקושי רב, המתבטאים בדיני אבלות על תלמידי רבי עקיבא (שיתכן והיו לוחמי מרד בר-כוכבא), בימי האבלות על חורבן קהילות אשכנז בימי מסעי הצלב, ובעת החדשה ביום הזיכרון לשואה הנוראה שהתחוללה באירופה וביום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה במדינתנו הצעירה והמתחדשת.

האבלות והגאולה, זיפי הזקן יחד עם אביביות ופריחה, הם ניגוד הכרחי. אישה יולדת על המשבר, והצירים הינם חלק הכרחי מתוך הלידה והיווצרות הוולד. כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא כמו איילת השחר העולה בקושי ובצער המוביל לאור גדול וממלא, עד שלעתים נדמה ממש כי "בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגיא" (בזמן המשיח החוצפה תגדל).

הניגוד ההכרחי הזה, מתאפשר בזכות הקדשת הזמן. פרשתנו עוסקת רבות בנושא המועדות, ופתיחתה (ויקרא כ"ג) מפתיעה את הפרשנים, שכן פעם אחת השבת היא חלק ממשפחת המועדים והחגים, ופעם אחרת השבת היא אירוע חריג ויוצא מרשימת המועדים.

אם נביט לעומקם של התיאורים אודות המועדים, נמצא שכל המועדים סמוכים לאירוע חקלאי-אוניברסאלי. למעשה, יתכן ונמצא את חג הקציר והאסיף גם בתרבויות השכנות לנו. אולם בכך לא די. המועדים סמוכים גם לאירוע היסטורי-לאומי הייחודי לזיכרון הקולקטיבי שלנו כיהודים. עם ישראל נדרש לקדש את המועדים, ולכן מברך את ברכת הזמן ("שהחיינו") על המועד, ומברך עליהם "מקדש ישראל והזמנים", שפירושו הפשוט הוא ש-ה' מקדש את ישראל, וישראל מקדשים את הזמנים.

ברכות אלו עומדות בניגוד לשבת. ברכת היום של שבת היא "מקדש השבת" מפני שהיא תלויה ועומדת מימי הבריאה. ה"שפת אמת" (תרנ"א) מביא את דברי סביו בעל ה"חידושי הרי"ם" אודות הסיבה לכך שאין מברכים "שהחיינו" בשבת – "משום שמיניה מתברכין כל שיתא יומין. נמצא קיום כל הימים על ידי השבת ולא שייך לברך שהחיינו." כלומר, עצם קיומם של ימי השבוע מושתת על השבת, ולכן היא היוצרת את מימד הזמן הראשוני ואת עצם הזמניות והמחזוריות.

הרבי מפיסצ'נה, שהיה אדמו"ר חשוב וממנהיגי יהודי גטו ורשה, מסביר בספרו המופלא "אש קודש" אודות ספירת העומר – "היינו שמי שאינו יודע לכוון כוונות האר"י זצ"ל כשמכוון מלבו ונפשו ל-ה' כפי דעתו ורצונו כוונות טובות הן, והכל תלוי כפי התבטלותו ל-ה'. אם נתבטל אליו יתברך יותר אז נעשה עצמותו יותר א-לוקית עד שממנו נעשה מצוות. לכן כשחס ושלום נעשה עת צרה ליעקב ומתפלאים אנו איזה טובה יוצא מזה, הלוא אדרבה אין עוסקין בתורה כפי שעסקו ועדו שמצוות אין מכוין לעשות כפי שעשו אבל כיוון שמתבטלין אז יותר להקב"ה, וגם רואין שאין מי שיושיענו בלתי הקב"ה, לכן מההתבטלות הזאת מקרבים אליו יתברך עד שכל מעשם דיבורם ומחשבותם ל-ה' נעשה מצוות היינו כשעושים כל מה שאפשר להם לעשות. "

כלומר, ספירת העומר מאפשרת ליהודי לבטל את עצמו ואת מימד הזמן השגרתי ואישי, ולחוות משהו שהוא קרוב יותר אליו יתברך ואולי אפילו להיות חלק ממנו יתברך, מפני שהזמן מקודש למצווה ולמציאות רוחנית עליונה.

ימי הספירה, המוזכרים אצלנו בפרשה כימים שבהם אנו מונים את הזמן שבין חג הקציר והנפת העומר לבין קרבן שתי הלחם וחג השבועות, מאפשרים לנו הזדמנות מוקסמת לקדש את היום השגרתי הקבוע והאוניברסאלי שמששת ימי הבריאה, ליום שהוא חוויתי, לאומי, רוחני, וחלק חשוב מעבודת ה' שלנו. על כן אל נתפלא אם בעיצומה של פרשת המועדות ובסיום תקופת העומר מופיע הציווי למצוות הלקט והפאה, שהינם שוב מצוות המזמינות הקדשה רוחנית של המעשה האוניברסאלי הפשוט של עיבוד האדמה.

כך גם ביחס לתחילת הפרשה, בה מופיעים ציווים שונים ביחס לכוהנים. הכוהן, שנבחר לכך רק בשל ייחוסו המשפחתי והשתייכותו לצאצאי אהרון הכוהן, נדרש להתקדש במעשיו, וליצוק משמעות רוחנית חדשה בעשייתו השגרתית והיומיומית.

עדת הצופים הינה תנועה בתוך תנועה. קבוצה קטנה בתוך הכלל האוניברסאלי של הצופים העבריים וקבוצות הצופים בעולם כולו. ויחד עם זאת, לעניות דעתי ישנה חובה על הצופים הדתיים לקדש מחדש את הדברים השגרתיים והבסיסיים, וליצוק לתוכם משמעות רוחנית. בנית "יהלום" מסנדות בשבט דתי, העברת פעולה או דיון חינוכי, מפקד או טיול, הם הזדמנויות שבהם הצופה הדתי נמדד. האם הוא מקדש את העשייה שלו, האם הוא יוצק לתוכה תוכן תורני של עובד ה', או שהוא נשען על המשמעות הכללית ולמעשה אין בינו ובין רעהו הנוכרי הבדל משמעותי. זהו אתגר מרתק, למצוא להעניק ולהשריש משמעות של קדושה המרוממת אותו מעל למעשה השגרתי הפשוט.

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה