zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה - פרשת קדושים

תמונת מגזין בעין הפרשה - פרשת קדושים פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 28/4/2011
בכתבה זו צפו 1151 גולשים

לכתבה זו מצורף קובץ נלווה

 

יצא בתאריך כ"ו בניסן, התשע"א, 30/4/11

על חיי הקדושה היהודיים
יאיר שלג


יאיר שלג הוא עמית מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה.

פרשת קדושים, אם מותר להעדיף פרשיות ופרקים מסוימים בתורה על פני אחרים, היא הפרשה האהובה עלי ביותר. וזאת, משום שהיא מתמצתת בעיני את כל מהותה של הזהות היהודית. קל להמחיש זאת באמצעות פרק י"ט בפרשתנו: הוא מתחיל בציווי "קדושים תהיו". לכאורה, מדובר בציווי הדתי השיגרתי ביותר; וכי איזו דת אינה מדברת על שאיפה לקדושה, להתעלות הנפש, להעפלה למחוזות רוחניים ואלוהיים טמירים?

אבל מיד מגיעה ההפתעה. כי מן הפסוק הבא והלאה מתחילה מסכת הוראות פרטנית שלכאורה אין בינה ובין קדושה ולא כלום: החל מיראת כבוד לאמא ואבא, שמירת שבת, איסור עבודה זרה, השארת מתנות לעניים, ועד איסורי רכילות ונטירת טינה, כלאיים ושעטנז. חלק מן הדברים, כמו כלאיים ושעטנז, נראים נטולי הגיון בכלל, וגם המצוות החברתיות, שנראות הגיוניות, לא מתחברות במוחנו דווקא עם 'קדושה'. אדרבה, רצף המצוות "המייגע" הזה מעלה בתודעה את ההתרסה שהתריסו דורות שונים של יהודים ולא-יהודים (ובכלל זה בקרב צעירים רבים בעלי רקע דתי בתקופתנו, בעידן 'הרוחניות') כנגד ההלכה היהודית, לפיה היא מסרסת את הקדושה ואת הרוחניות המאפיינים דתות אחרות.

אלא שכאן בדיוק חידושה המהותי של היהדות. כל-כולה התרסה כנגד התפישה המנתקת בין הקדושה לחיי היומיום. היא עושה זאת בכפל פנים: מצד אחד, היהדות אינה מתנכרת לשום תחום מתחומי החיים. היא אינה רואה בחיי אישות עניין בזוי, כפי שעשו הקתולים (שמסיבה זו מנעו מאנשי הקודש שלהם את חיי המין, וממילא את חיי הנישואים), וגם לא בזה לחיי הכלכלה והמסחר, או לכל תחום אחר. מצד שני, היא תובעת את קידושו ועידונו של כל תחום מתחומי החיים, ואינה משאירה אף תחום לרצונו החופשי של האדם. יש לה מה לומר על כל תחום מחיינו - מחיי האישות האינטימיים, ועד התנהלותנו הכלכלית וניהול מערכת הבריאות. נכון שהתנהלות העולם הדתי במשך הדורות יצרה מצב של דבקות באות ההלכתית הפורמלית גם על חשבון רוח הקדושה שהיא באה להנחיל לעולם, וזו הסיבה להיווצרות ההתרסה כנגד ההלכה והגעגוע לרוחניות נטו. אבל מה שדרוש הוא תיקונו של עולם ההלכה והחזרתו ליעדיו המקוריים ולא התנערות כוללת ממנו.

התפישה היהודית נותנת למעשה פירוש חדש לעצם המושג 'קדושה': בדרך-כלל אנו מפרשים קדושה, על-פי המושגים המקובלים בעולם, כסוג של התבדלות ופרישות מן העולם. האיש הקדוש הוא זה שמתרחק מהבלי העולם הזה, ועסוק לו בעולם של סודות הבריאה והיקום. התפישה היהודית אומרת ש'הקדושה' אמורה לבוא לידי ביטוי דווקא בחיי היומיום; אותם אנחנו נתבעים לקדש, והאנשים העסוקים בכך הם-הם אנשי הקודש. אמנם, קיים ביהדות גם מימד הקדושה הרווח בעולם, מימד הקדושה המבדיל בין קודש לחול; יש לנו זמן קדוש (שבתות וחגים), מרחב קדוש (ארץ-ישראל, ירושלים, הר הבית), מעמד של אנשי קודש (הכהנים), וכו'. אבל גם במימד הזה ניכר הייחוד היהודי, המחיל קדושה על כל תחום מתחומי החיים, ובכלל זה על תחום מופשט כמו הזמן (להרבה עמים יש יום מנוחה שבועי, אבל 'יום קדוש' הוא המצאה יהודית). ובכל מקרה המימד של הבדלה בין קודש לחול אינו מימד הקדושה היהודי העיקרי, וובוודאי לא חידושה העיקרי של היהדות. דווקא המימד של התביעה לקידוש החול היא החידוש היהודי המרכזי

כמה חיונית הבשורה היהודית הזו דווקא לעולמנו הנוכחי, שבו כמדומה גדול מאי-פעם הקיטוב בין שני הקצוות: מצד אחד, מירוץ חומרני המייצר גם תרבות רייטינג המנוערת לחלוטין מהשאיפה לרוחניות, לעתים קרובות מנוערת אפילו מאתיקה אנושית בסיסית [אגב כך מאיר החיבור בין החסר הרוחני והחסר האתי הקיים בעולמנו את היפוכו היהודי: החיבור של מצוות שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו, שבו גם הערכים האנושיים הבסיסיים ביותר לכאורה מוגדרים כ'מצוות' והם חלק מתביעת הקדושה האלוהית]. ומצד שני, רוחניות דתית המתנכרת לחיים, בזה לחיים, מאלילה את הפרישות מהחיים ולמרבה הזוועה, כמו במקרה של הפונדמנטליזם האיסלאמי, אפילו מקדשת את המוות ופועלת להשמדת החיים.

מול הקיטוב הנורא הזה, גם מי שמתקשה לקבל את הרעיון שהעם היהודי הוא 'עם סגולה' בעצם מהותו (ואני מודה שגם לי קשה לקבל זאת), הרי בוודאי שליהדות יש בשורה אוניברסאלית; הבשורה של קידוש החיים, של האמירה הכפולה לפיה אין להתנכר לשום תחום חיים, ולחיים בכלל, אבל יש לקדש כל תחום. ברוח אמירתו המפורסמת של הלל הזקן, הייתי אפילו מעז לומר שגם זוהי דרך לתמצת את התורה כולה על רגל אחת, ואידך זיל גמור.

הנתק הרווח בעולמנו בין הדת לחיים מעניק לקומץ אנשים מעמד של מי שחייהם מעולים וטהורים, ורואה את חיי כל השאר כנחותים. התפישה היהודית מניחה שכולם ראויים – וחייבים – להתעלות. הסוחר בשוק יכול להתעלות למדרגות של קדושה אם רק ינהל את מסחרו באופן טהור, ואיש הדת נתבע מנגד שלא להתנכר לחיי העולם, ולא לחיות חיי פרישות. אדרבה, אנשים המתנתקים מהחיים ואינם פועלים לקידושם אינם נחשבים אנשי קודש בתפישה היהודית. היהדות מתנגדת לנזירות ורואה במי שגזר על עצמו נדרי נזירות סוג של חוטא המחוייב לפיכך בהבאת קורבן עם תום ימי נזירותו.

אפשר לנסח זאת גם באופן הפוך: תפישה הרואה בפרישות מהחיים את הדרך להתעלות של קדושה אינה תפישה יהודית. ואם יש לצערנו בדורנו לא מעט יהודים, דווקא מהמחנה הדתי והמסורתי, שנתפשו לתפישה מעין זו (אנשים המעריצים רבנים ו'מקובלים' הפרושים מן העולם), הרי לא מן היהדות היא באה אלא כנראה תולדת השפעתן הקלוקלת של תרבויות זרות, בעיקר הנצרות.

 



קובץ נלווה:  קובץ נלווה  324.pdf (162 KB) צפייה בקובץ שמירת הקובץ
הקובץ לא נסרק מפני וירוסים באופן אוטומטי וההורדה הינה על אחריות המשתמש בלבד !
במידה ונתקלתם באתר בקובץ נגוע, אנא הודיעו לנו על כך מיד !

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה