zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בוגרים-פרשת "מצורע"

תמונת מגזין בוגרים-פרשת "מצורע" פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 7/4/2011
בכתבה זו צפו 982 גולשים

לכתבה זו מצורף קובץ נלווה

 
 

יצא בתאריך ה' בניסן, התשע"א, 9/4/11

תיקונו של המצורע
עדיאל איש שלום


עדיאל איש שלום, בוגר שבט להבות ואלון, למד בישיבת ההסדר בעתניאל ושירת בחטיבת צנחנים.
כיום עוסק בהוראה בקורס "נתיב" בצה"ל ובהוראת דרך והדרכת טיולים בירושלים ובארץ.


פרשת השבוע, פרשת מצורע, פותחת בהכרזה: "זאת תהיה תורת המצורע"... הכרזה גדולה. לא הרבה פעמים כותבת לנו התורה בכאלה מילים גדולות, ולכן היינו מצפים שיופיע לנו עכשיו כל סיפור הצרעת, על מה הוא מגיע ולמה. אולם כל זה הופיע כבר בפרשה הקודמת. אז כאן הסיפור מתחיל לנו דווקא מהסוף. "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו".

נצעד בעקבות הפסוקים וננסה לראות כמה נקודות על מהות הצרעת ועל מקומה בחיי העם בעבר ועל מקום הרעיון שלה גם בימנו, כאשר בביטויה הפיזי היא כבר לא נמצאת.

הצרעת מצטיירת שוב ושוב בהקשר של מוות. זהו סימלה. כתמים שמופיעים ונעלמים, שקערוריות, כתמים, שיער בצבעים וצורות לא רגילים. הצרעת היא גידול. היא עדות לקלקול, ולכן בשלבי התיקון שוב ושוב חוזר לנו הביטוי של המים והמים החיים.

במחקר הרפואי, מקובל לזהות את הצרעת כ'מחלת הנסן'. מחלה שגורמת לכתמים ועיוותים קשים בעור. אנו יודעים כי גם בירושלים וסביבתה היו בתקופות השונות מעין מושבות מצורעים. אנשים תמיד נרתעו והתרחקו מן החולים הללו ונוצרו עליהם שמועות וסיפורים רעים. אך בתורה, כאשר המצורע יוצא אל מחוץ למחנה, זה לא בשביל נידוי. זה לא כי הוא רע או חריג וצריך להיזהר ממנו, אלא פשוט כי הוא צריך קצת עזרה. הוא היה עסוק יותר מדי במבט החוצה. יותר מידי בדיבורים, יותר מידי ב"מה יאמרו עליי" וב"שמעת שפלוני עשה כך וכך", או ב"תגידי מה דעתך על פלוני?". יותר מידי עיסוק כלפי חוץ ולא מספיק שקט פנימי, לא מספיק ענווה וצניעות, לא מספיק התבוננות על עצמי ועל ההתנהגות שלי. לכן התורה עוזרת לו ומורה לו לצאת אל מחוץ למחנה. שב קצת לבד, לא יהיה לך עם מי לדבר ולקשקש. צא בלי מחשב נייד ובלי פלאפון. בלי ספר ובלי מוזיקה. צא אתה עם עצמך. תחשוב קצת ותתבונן פנימה. ומה אתה מגלה? בפנים הצרעת לא לכלכה. בעיניים פנימיות, אתה עוד יכול לראות מי אתה באמת, מעבר לעיוותים. אז בכיוון הזה, תעשה את התשובה. וכמו שכותב אוסקר וויילד בספרו "תמונתו של דוריאן גריי": "הדבר היחיד הגרוע מזה שידברו עליך- הוא שלא ידברו עליך". האדם מרגיש שהוא חייב להיות במרכז העניינים כל הזמן, עד שזו כבר אובססיה חרישית שמשחיתה אותו מבפנים. התורה באה ומוציאה אותו קצת מן התמונה. נותנת לו מתנה יקרה- כמה רגעי חסד ושקט.

כעת, כאשר המצורע מתחיל תהליך תיקון, הוא מגלח את כל שערו. את כל מה שיוצא ממנו. את כל הבלורית, את כל הSHOW, את פארו והדרו. את "סימן הזיהוי שלו מרחוק". ממש כמו בהלכות אשת יפת תואר. אחרים לא יראו, אבל הוא צריך לעמוד מול עצמו, להסתכל במראה וקצת להיגעל מעצמו. קצת לא לזהות את עצמו, קצת להזדעזע מן המקום שהוא הגיע אליו. השלב הבא הוא לטבול במים. להיכנס אל המעיין, לחזור אל "בטן האדמה" ערום וקירח כביום היוולדו, שוחה בתוך בועת מים המקיפה אותו כמו תינוק. ולצאת ולהתחיל מחדש. נקי, טהור. לאחר הטבילה והשהיה בפנים המים, בפנימיות נפשו, בבדידות קלה, אך הרבה עם עצמו, הוא יכול לחזור אל החברה. מתוקן.

ואנו ממשיכים בקריאה.

התורה מביאה לנו פסוקים קשים. "כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוזה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם". מילים שמופיעות כתיאור מצב. זה ידוע מראש, זה מובנה. אז מה עושים עם זה? אחרי שלמדנו קצת על האדם הפרטי, ננסה לעשות השלכה רחבה יותר וללמוד ולהבין על המשמעות גם כאשר מדברים על בית. התורה מספרת את זה כתיאור מצב מכיוון שזה טבעי. זה טבעי שכשמגיעים למקום יישוב וכבר פחות עסוקים בהישרדות ובהתמודדות המשותפת שלנו יחד מול האויבים, שנתחיל בתככנות פנימית. במבטים צרים, בדיבורים אחד על השני. גם בתוך הבית והמשפחה וגם בתוך העם, כאשר הארץ מדמית פה לבית. "בית ארץ אחוזתכם".

אז מה עושים? ראשית, האדם כעת כבר פועל ויוזם מתוך הבנה ואחריות. הוא רואה שינוי, משהו מוזר ומעט חשוד, אך אין הוא שופט מיד ופוסל על דעת עצמו, אלא מוציא מה שניתן מן הבית ואז הולך אל הכהן ואומר "כנגע נראה לי בבית", הוא עושה שימוש בלשון זהירה. זו הבנה גם כלפי עצמו וגם על האחר, אדם או חפץ. ואז מתחיל תהליך ההיטהרות שבו, אם יש צורך, מפרקים את הבית ומוציאים, כאשר ברור שהמגמה היא תיקון. כל מילה פה היא סמל הטומן בחובו משמעויות עמוקות גם לימינו. 'מחוץ למחנה' זהו סמל. ה'שיער' הוא סמל, ה'מים החיים' הם סמל. ה'ציפור' היא סמל, ה'אזוב' הוא סמל. 'אבני הבית' הן סמל, 'עפר הבית' הוא סמל, ה'ניתוץ' הוא סמל וכל הנגעים והצרעות הם סמל.

וכולם קיימים גם היום. אך האם אנו רגישים לראות אותם? האם אנו רגישים וקשובים לכהן הקורא לנו מן הפסוקים בתורה לצאת קצת, לעשות תיקון ולהתבונן אל תוך עצמנו?

כאשר אנו מחליטים לקבל את האחר ואת עצמנו בלי לשפוט, כאשר אנחנו מוכנים להביט בעין טובה, אזי גם הארץ תהיה עבורנו בית במשמעויות הטובות שלו, והעם יהיה עבורנו משפחה, ויחד נחיה בשלום באחוזתנו.

שבת שלום וחודש חירות מוצלח ושמח.

 

 

 

 

 

 

 


 
 



קובץ נלווה:  קובץ נלווה  305.pdf (91 KB) צפייה בקובץ שמירת הקובץ
הקובץ לא נסרק מפני וירוסים באופן אוטומטי וההורדה הינה על אחריות המשתמש בלבד !
במידה ונתקלתם באתר בקובץ נגוע, אנא הודיעו לנו על כך מיד !

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה