zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בוגרי-פרשת "צו"

תמונת מגזין בוגרי-פרשת "צו" פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 16/3/2011
בכתבה זו צפו 1135 גולשים
נכתב במקור על-ידי שרה ריין

לכתבה זו מצורף קובץ נלווה

 
 

יצא בתאריך י"ג אדר ב', תשע"א, 19/3/11

עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי?!
שרה ריין


שרה ריין היא בוגרת גדוד ארבל בשבט להבות. תלמידת תואר ראשון בהיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית, ועורכת "קול צופייך".

אפתח בגילוי נאות: אני לא אוהבת את פורים. אני יודעת שזה נשמע מוזר, אבל זאת האמת. אני לא אוהבת את התחפושות, אני סולדת מהאיפור הדביק והמלוכלך המרוח על הפנים, ועומס הממתקים במשלוחי המנות ומראה הבית המפוצץ נייר צלופן בסוף היום עושים לי בחילה. אולם הסלידה שלי מטירוף משלוחי המנות והתחפושות תמיד מתגמדת נוכח המבוכה הפנימית הקבועה שתוקפת אותי בפורים. בשיא הכנות והפתיחות, אני לא יודעת מה לעשות עם החג הזה. מראה המבוגרים שבדרך כלל נתפסים אצלי כבעלי סמכות, רציניים ואחראיים, כשהם שתויים וחסרי שליטה עצמית, מוזר וקשה לי. למרות שברור לי שיש משמעות עמוקה ורוחנית ל"עד דלא ידע", הוא עדיין תמיד נראה לי חסר מעצורים, קל-דעת, מפחיד ומאיים. מאמר רבא "מיחייב איניש לבסומי בפוריא" תמיד נראה לי כתירוץ דתי לצורך החברתי הבסיסי שיש לאנשים להשתכר, להתנתק, להשתחרר. ערעור המוכר והנורמטיבי מרגיש לי לא אחראי, לא נכון, פסול.

ואף על פי כן ולמרות הכל, כל שנה אני מזכירה לעצמי שכנראה שיש משהו שאני מפספסת. כנראה שיש איזושהי משמעות עמוקה ואמיתית לפורים, ל"עד דלא ידע" השנתי המוזר הזה. משהו שראוי לחשוב עליו תוך כדי ההתחפשות, זלילת הממתקים, עטיפות הצלופן והרעשנים. אני חושבת שאת המשמעות הזו אפשר למצוא בדבריו של רבא בגמרא במגילה (דף ז' ע"ב): "מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי". רבא אומר שעלינו להשתכר עד שלא נדע להבחין בין "ארור המן" ובין "ברוך מרדכי". מה הכוונה באמירה זו? האם עלינו להשתכר עד לרמה שלא נדע להבדיל בין המן כדמות לבין מרדכי כדמות? אני חושבת שצריך דווקא להבין את אמירתו של רבא כקונספטואלית, מושגית. המן ומרדכי הם סמלים למושגים כלליים יותר, הם סמל למושגי הטוב והרע.

כדי להבין לעומק מהם מושגי הטוב והרע אנחנו נשלחים לסיפור אדם וחווה בגן עדן. בסוף הבריאה מראה אלוקים לאדם את עצי הגן ומזהיר אותו שלא יאכל מפרי עץ הדעת: "וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֨עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ" (בר' ב', י"ז). אכילת הפרי מהעץ האסור תעניק לאדם את הידיעה ואת יכולת ההבחנה בין טוב לבין רע, כמו שאומר הנחש לחווה: "כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִֽהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים 1 יֹֽדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע" (בר' ג', ה'). סיפור עץ הדעת מעלה מספר שאלות חשובות: מהי המשמעות של ההבחנה בין טוב לבין רע שאותה רכשו אדם וחווה עם האכילה מהעץ? למה אדם וחווה לא נבראו עם הידיעה הזו? איך ה' ציווה עליהם ציווי כלשהו אם לא חנן אותם בידיעה מהו טוב ומהו רע? איזו סוג חכמה הייתה לאדם וחווה לפני החטא? והשאלה הגדולה מכולן: מה כל כך נורא בידיעת טוב ורע?

לאדם וחווה הייתה ידיעה הרבה יותר גבוהה ואמיתית לפני האכילה מעץ הדעת. הם לא הכירו בכלל את המושגים של "טוב" ו"רע". הם הכירו רק את המושגים של "אמת" ו"שקר". אלה שתי שיטות חשיבה שונות בתכלית: מערכת הידיעה המבוססת על אמת ושקר היא אלוקית, אמיתית, טהורה. לעומת זאת, מערכת הידיעה המבוססת על טוב ורע היא אנושית. המושגים האלוקיים הם מוחלטים, אין בהם יחסיות. לעומת זאת, מושגי הטוב והרע האנושיים אינם מוחלטים. הם משתנים ממקום למקום, מתקופה לתקופה. הם יחסיים. מה שהיה נכון ומקובל ביוון הקלאסית לא דומה למה שהיה נכון ומקובל באירופה של ימי הביניים. מה שנכון ומקובל בארה"ב אינו נכון ואינו מקובל באפריקה, הכל יחסי. מושגי הטוב והרע נוצרים ע"י החברה. הם כוללים בתוכם את כללי הנימוסים והנורמות שכל חברה מעצבת לעצמה, ואין בהם אמת מוחלטת, מהותית. מה שהחברה תקבע שיהיה לנכון הוא הנכון, והקביעה הזו יכולה להשתנות מיום ליום. לעומת זאת, מושגי האמת האלוקיים לא יכולים להשתנות. הם נצחיים, ובתור שכאלה הם נכונים לכל זמן ולכל מקום.

ידיעת האמת והשקר הייתה נחלתם של אדם וחווה לפני שאכלו מעץ הדעת טוב ורע. עם אכילת הפרי הם למעשה הכניסו את עצמם לתוך עולם של כללים חברתיים, של נורמות, של חוקים אנושיים: "וַתִּפָּקַ֨חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּֽעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת" (בר' ג' ז'). העירום לא הפריע להם לפני אכילת הפרי האסור, כיוון שבעירום עצמו אין שום פסול, הוא פשוט עירום. העירום הופך לשלילי רק בעולם של מוסכמות חברתיות. רק במושגי השיפוט האנושיים והחברתיים צריך להתכסות בבגדים, כיוון שלא מקובל ללכת עירומים. זוהי התודעה שאדם וחווה רכשו כשאכלו מעץ הדעת.

כעת הבה נשוב לאמירתו של רבא. בפורים נדרש מאיתנו לשכוח, רק לרגע, את מושגי הטוב והרע שרכשנו לעצמנו בחטא אדם וחווה. עלינו להשתכר עד שלא נדע להבחין בין "ארור המן", מושג הרע, לבין "ברוך מרדכי", מושג הטוב. אנחנו נדרשים לשכוח מהנורמות החברתיות, מהמוסכמות, מהחלוקה בין מה שראוי ומקובל לבין מה שאינו ראוי ומקובל. אולם השכחה הזו אין משמעותה פורענות, אנרכיה, קריסה מוחלטת. אדרבא- היא מזמנת אתגר לא פשוט: אנחנו נדרשים לנטוש את מושגי הטוב והרע ורק כדי שנהיה מוכנים לאמץ את המושגים שזנחנו עם האכילה מעץ הדעת: מושגי האמת האלוקיים, הנצחיים, המוחלטים. פורים, אם כן, לא אמור להיות יום של קלות ראש, של שטויות, של "צחוקים". הוא הזמנה לעבודה רוחנית עוצמתית וקשה, להתקרבות נדירה לאל, להזנחה של כבלי העולם הזה ולטעימה אמיתית ממעין עולם הבא. מעשה ההתחפשות מקבל משמעות חדשה: אנחנו לא מתחפשים כדי לעוות את המציאות, כדי לשקר, וכדי להציג את עצמנו לא כפי שאנו. להיפך! אנחנו מתחפשים כדי לבטל את הביטויים החיצוניים שלנו, כדי להפיל חומות של הגנה וציניות, כדי להפטר מהנורמות שסיגלנו לעצמנו כי "ככה מקובל". אנחנו שוכחים ממה שנורמאלי ומחפשים אחר האמיתי, הנצחי והמוחלט. זו גם מטרתה של השתייה והשכרות. השתייה אמורה להביא אותנו למקום גבוה ורוחני של ביטול מחיצות ונורמות, של חיבור נקי וחסר ידיעת טוב ורע לנשגב מאיתנו.

עבורי, הגילוי של מהותו של פורים היה מפתיע ומדהים: מה שנדמה היה לי כחג שהוא כל כולו "עולם הזה", התברר כניסיון לגעת ב"עולם הבא", באופן שמזכיר, כמובן, את יום הכיפורים. האמירה המפורסמת "כיפורים כ-פורים" (שמקורה בספר הזהר) משווה בין היום הקדוש ביותר בשנה לבין פורים. כאמור, לשני החגים אותה מטרה: להוציא אותנו מהמוסכמות, מהיום-יום, מהקצב שהחברה קובעת וע"י כך לחלץ את עצמנו מהעולם הזה ולהתקרב לאל. אך אין זה מקרה שיש מאיתנו דרישה לצאת מן העולם הזה בניסיון לגעת בעולם הבא רק פעמיים בשנה. יום הכיפורים ופורים הם שיאים. שיא, מעצם הגדרתו, אינו שגרה. הוא לא הרגיל והקבוע. איננו נדרשים לצום כל השנה, ומהכיוון השני, איננו נדרשים להשתכר כל השנה. אנחנו אמורים לחיות את חיינו דווקא כיצורים חברתיים שבוחרים לחיות בתוך מושגי הטוב והרע היחסיים והבלתי נצחיים. אף על פי שהכרנו את המושגים האלה רק כתוצאה מהחטא, כעת אנחנו נדרשים לחיות את חיינו על פיהם. חוסר היכולת להבחין בין "ארור המן" ל"ברוך מרדכי" לא אמור ללוות אותנו בחיי היום-יום לאורך כל השנה, אלא רק בשני מועדי השיא.

מי ייתן ונזכה לטעום השנה מהידיעה שהייתה נחלתנו לפני חטא האדם הראשון ושמשהו ממנה יישאר איתנו עד הפעם הבאה 

1 אני מסתמכת על פירוש המילה "אלהים" כאן כדיינים, ולא כה' (למשל אצל הרמב"ם במורה נבוכים חלק א').


 
 



קובץ נלווה:  קובץ נלווה  286.pdf (181 KB) צפייה בקובץ שמירת הקובץ
הקובץ לא נסרק מפני וירוסים באופן אוטומטי וההורדה הינה על אחריות המשתמש בלבד !
במידה ונתקלתם באתר בקובץ נגוע, אנא הודיעו לנו על כך מיד !

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה