zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה -פרשת "לך-לך"

תמונת מגזין בעין הפרשה -פרשת "לך-לך" פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 3/2/2011
בכתבה זו צפו 2008 גולשים

 

יצא בתאריך ח' בחשון תשע"א 16/10/10 כניסת שבת

פרשת לך לך- הנה נא ידעתי
הרב יהודה ברנדס


פרשת לך לך- הנה נא ידעתי

הרב ד"ר יהודה ברנדס

 

כאשר התקרבו אברם ושרי למצרים, אומר אברהם: הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את. המפרשים תמהו – וכי עד עתה לא ידע אברהם שאשתו יפת מראה? רמב"ן אמנם טוען, שהפירוש הפשוט הוא שהידיעה לא התחדשה לו עתה, אלא יש לפרש – ידוע לי הדבר מכבר, שאת יפת מראה, אולם רש"י, בעקבות הגמרא והמדרש, מבין שמדובר בידיעה שהתחדשה לו זה עתה.

מבין הפירושים שמציע רש"י (בראשית יב יא) ידוע במיוחד הפירוש שהציע על דרך האגדה: "עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שבשניהם, ועכשיו על ידי מעשה הכיר בה". המהר"ל דוחה את האפשרות לקרוא את האגדה כפשוטה, ולו מכח ההלכה ש"אסור לו לאדם לקדש את האשה לפני שיראנה",  וכך הוא אומר "ודאי ראה פניה, אלא שהפנים כיון שהוא מגולה לכל אין האדם מתפעל ביופי שלו, ולא נכנס יצר היופי בלבו, אבל על ידי מעשה... היה יודע היופי שלה ומבחין היופי ביצרו". (גור אריה שם) דבריו אלו של המהר"ל מחייבים התבוננות מעמיקה בסוגית האיש, האשה ומה שביניהם.

מה השתנה בהכרתו של אברהם בכניסה למצרים?

המצרים היו שטופים בזימה. כך עולה מן הפתיחה לפרשת עריות: "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו" (ויקרא יח ג), וכך משתמע מדברי הנביא יחזקאל: "אשר בשר חמורים בשרם וגו'" (יחזקאל כג כ). עד שהגיע למצרים, לא נחשף אברהם לחברה פרוצה בעריות. אמנם, החברה שבה גדל היתה נגועה בעבודה זרה, אבל נגע העריות לא פשה בה. אברהם ידע את שרה אשתו, הכיר אותה היטב מקדמת דנא, אולם יחסו אליה היה יחס של כבוד ואנושיות, מעולם לא התבונן בה במבט יצרי, חמדני ותאוותני. הוא אף לא העלה על דעתו שאפשר להסתכל עליה כך.  

משהגיעו למצרים, נחשף אברהם לראשונה בחייו, אחרי שנות נישואין רבות, לאפשרות להסתכל על נשים כעל "אובייקט מיני", ולא כעל בני אדם. לפיכך נתיירא שהמצרים יחמדו אותה, יהרגו אותו ויקחו אותה, כפי שאכן [כמעט]  קרה בהמשך.

הזיהוי המיידי של אשה עם מיניות, ושל כל מפגש בין גברים לנשים כרקע לפריצות, הוא נחלתה של חברה שוחרת זימה, אבל הוא מקרין גם על האנשים הצנועים החיים בתוכה. החברה הדתית הולכת ומציבה עוד ועוד גבולות וסייגים למפגש בין גברים ונשים, גבולות שלא היו מוכרים בדורות קודמים. הסיבה להצלחתם של הקנאים לגרור אחריהם את כלל החברה החרדית למחוזות קיצוניים שלא נודעו מעולם, כדוגמת ההפרדה באוטובוסים או אפילו במדרכות מאה-שערים היא, שהחברה החרדית הפנימה בעצם את ערכי היסוד של התרבות המתירנית שמסביבה. היא עצמה כבר מאמינה בכך שאין בין גברים ונשים אלא יחסי תאווה ויצר הרע בלבד.

מכיון שזהו הפירוש היחיד האפשרי למפגש בין גברים לנשים, חובה להלחם במפגש עצמו. כביכול, גם בין אנשים יראים ושלמים, שורה רוח המתירנות המודרנית במידה כזאת, שפגישתם של אנשים ונשים העסוקים במלאכתם, ברחוב, במקום העבודה, או בשמחה משפחתית, אין לה מובן אחר אלא פתח לפריצות. בזה ניצחה התודעה המצרית את התודעה של בני אברהם ושרה.

כרגיל, החברה החרדית נגררת אחרי קנאיה, החרדיות הלאומית נגררת אחרי החרדיות הכללית, וכלל החברה הדתית אחריהם. החומות המתגבהות מיועדות כביכול להגן מפני הפריצות, אולם הן משיגות את ההיפך. הן מאשרות את התודעה הזימתית, שבאמת כל מפגש בין גבר לאשה אין בו אלא חשק וחמדה. כאשר התפיסה הזאת הופכת להיות ערך מרכזי במערכת החינוך, היא הופכת להיות לתמונת הראי של החברה המצרית בימי אברהם אבינו. מערכת החינוך הדתית אינה חדלה להתעסק בשאלות ה"צניעות", במובן הצר של מושג הצניעות – בענייני בינו לבינה. מרכז הכובד של המערכה החינוכית בבתי הספר לבנות כיום הוא ההתעסקות הבלתי פוסקת בלבוש, תחת הכותרת "חינוך לצניעות". והיצר הרע מגחך - מה איכפת לו אם מדברים ומתעסקים בו כל היום מהצד הדתי או מצד החילוני של המפה החברתית? ובלבד שלא ישכחו אותו לרגע, והוא ינהל את כל חיינו. מה איכפת לו אם זה השומר הצעיר או בני עקיבא או אריאל, אם בכל תנועות הנוער כולן, מתעסקים רק במצב היחסים בין הבנים לבנות, מתוך הנחה שדפוס הקשר היחיד האפשרי הוא דפוס הפריצות?

מה מפנימים בני הנוער מתוך הדיבור האינסופי על חובת ההפרדה בין בנים לבנות? מההטפות בדבר האיום הנורא של הטלויזיה והאינטרנט? מההנחה של המבוגרים שאין כביכול לנער ולנערה שום כלים להתמודד ולכן הפתרון היחיד העולה על הדעת הוא להשליך את הטלויזיה והאינטרנט מן הבית, או לכל הפחות להתקין מערכות הגנה ובקרה כאלה שימנעו מן הילדים התמימים לגלוש לכל אותם מחוזות של זימה? הנוער קולט את המסר בשלמותו. הבנות לומדות שיש להתייחס אל כל הגברים כאל מצריים, הבנים לומדים שמצופה מהם באופן טבעי להסתכל על נשים כמו המצריים על שרה אמנו.

האפשרות, שמופת ההזדהות שלנו ליחסי גברים ונשים יהיו אבות האומה הישראלית ולא בני התרבויות הסובבות כנגדן נלחמו, בטלה מן העולם. חייבים לשנות את התודעה החינוכית הזאת ולחזור למחשבה היהודית המקורית והטהורה. להבין, שעיקר החינוך צריך להתמקד בכבוד האדם. שנקיון הדעת והנפש מתרחשים בעיניים ובמחשבות של כל אחד ואחת, ולא בגדרות שהחברה מציבה לו על מנת להצילו כביכול מפני עיניו ומחשבותיו. צניעות בעריות נמדדת בכך שגברים ונשים, נערים ונערות, יכולים לכוון את דעתם ולשלוט ביצרם.

ההצלחה החינוכית של ההורים אינה טמונה באמצעים הטכנולוגיים המשופרים שיוסיפו לרשת האינטרנט בביתם, אלא בכך שיוכלו להשאיר את הילדים לבד בבית ויוכלו לסמוך על כך שהם יודעים שיש אתרים שאין גולשים אליהם, וקל וחומר שיש מעשים שאין עושים, גם כשאף אחד לא משגיח עליהם מלבד מצפונם והקב"ה.

לא רק שלשת האבות וארבע האמהות, גם אבותינו ואמותינו בכל הדורות חיו בחברות נכריות פרוצות וחנכו את ילדיהם לקדושה וטהרה. זוהי קריאת ה"לך לך" העיקרית של אברהם אבינו – לנטוש את הערכים המעוותים של החברה שבה הוא יושב, "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה'". רק אם נחנך ונתחנך באורו של אברהם אבינו, יתקיים בנו "ונברכו בך כל משפחות האדמה ובזרעך".   

 

הרב ד"ר יהודה ברנדס הוא מחנך וחוקר תלמוד, ועומד בראש בית המדרש בבית מורשה בירושלים.

 


 
 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה