zofim.org.il
  
 


 
אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » אתר קול צופייך - עלון עדת הצופים » ארכיון הכתבות » כתבה: בעין הפרשה -פרשת "משפטים"

תמונת מגזין בעין הפרשה -פרשת "משפטים" פורסם על ידי קול צופיך
בתאריך 26/1/2011
בכתבה זו צפו 1477 גולשים
נכתב במקור על-ידי הרב אודיה צוריאלי

לכתבה זו מצורף קובץ נלווה


יצא בתאריך כ"ד שבט תשע"א, 29/1/11

נעשה ונשמע
ר' אודיה צוריאלי


ר' אודיה צוריאלי הוא מורה לחסידות וקבלה, עורך כתבי הגות ומטפל הוליסטי.

"ויבוא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דיבר ה' נעשה. ... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם, ויאמרו: כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע!" (שמות כד, ג, ז).

פסוקים אלו המהווים את שיאה של פרשת משפטים, מתייחסים למעמד הנשגב של כריתת הברית בין הקב"ה לבין עם ישראל על החוקים והמשפטים שבפרשתנו; ברית שהינה המשך והשלמה למעמד הר סיני שבפרשה הקודמת. על דברי העם האחרונים דרשו חז"ל במס' שבת (דף פ"ח ע"א):

דרש ר' סימאי: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע באו ששים ריבוא של מלאכי השרת לכל אחד ואחד מישראל קשרו לו שני כתרים – אחד כנגד 'נעשה' ואחד כנגד 'נשמע', וכיון שחטאו ישראל ירדו מאה ועשרים ריבוא מלאכי חבלה ופירקום, שנאמר (שמות לג)
"ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". אמר ר' יוחנן: וכולן זכה משה ונטלן, דסמיך ליה "ומשה יקח את האהל". אמר ריש לקיש: עתיד הקב"ה להחזירן לנו, שנאמר (ישעיהו לה) "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה ושמחת עולם על ראשם" - שמחה שמעולם (=שכבר היתה להם) על ראשם.
...ההוא מינא 1 דחזייה לרבא דקא מעיין בשמעתא ויתבה אצבעתא דידיה תותי כרעא וקא מייץ בהו, וקא מבען אצבעתיה דמא. א"ל: עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאודנייכו, אכתי בפחזותייכו קיימיתו, ברישא איבעיא לכו למשמע, אי מציתו – קבליתו, ואי לא - לא קבליתו. א"ל: אנן דסגינן בשלימותא כתיב בן (משלי יא) "תומת ישרים תנחם", הנך אינשי דסגן בעלילותא כתיב בהו (משלי יא) "וסלף בוגדים ישדם".

[מין אחד ראה את רבא מעיין בסוגייה, ואצבעותיו מונחות תחת רגלו והיתה ממעכת אותן והיו מוציאות אצבעותיו דם. אמר לו: עם פזיז אתם, שהקדמתם פיכם לאוזניכם (באמירת נעשה ונשמע), עדיין בפחזותכם אתם עומדים?! בתחילה היה עליכם לשמוע, אם יכולים אתם (לסבול את המצוות) – הייתם מקבלים (-את התורה), ואם לא – לא מקבלים. אמר לו: אנחנו שמרובים אנו בשלימות (עם ה') כתוב בנו "תומת ישרים תנחם", אותם אנשים (כלומר אנשים כמוך) שמרובים ברֶשע כתוב בהם "וסלף בוגדים ישדם"]

מדרש זה מעלה כמה שאלות:
א. מהו הדבר הגדול בהקדמת נעשה לנשמע שבזכותה זכו ישראל לשני הכתרים הללו?
ב. מה פשר הכתרים עצמם? ומדוע בשעת החטא נפרקו מהם הכתרים ויחזרו לעתיד לבוא?
המפתח לשאלות אלו נעוץ בסוף הקטע: דווקא שאלתו של המין (-כנראה המדובר באיש דת לא יהודי [פרסי?]) מבהירה את מהותה של הקדמת נעשה לנשמע. המין רואה את רבא יושב ולומד ו'שוכח את עצמו' ואת גופו, עד כדי אבדן האינסטינקט הבסיסי של שמירת שלמות הגוף. בצדק הוא רואה זאת מבחינתו כאבסורד, ולא עוד אלא שהוא מוצא קשר עמוק בין התנהגותו 'חסרת האחריות' של רבא לבין אופן קבלת התורה ע"י עם ישראל אלפי שנים קודם לכן. 'הייתם צריכים להקדים שמיעה לעשייה' – טוען המין. מה פירושה של 'שמיעה' זו? פירושה שהדרך האנושית הנורמלית היא לא לקבל דברים בטרם בדקת האם יש ביכולתך לבצע אותם. זהו מעין חוק-יסוד של האגו שמטרתו הגנה על המסגרת הקיומית של האדם. ובהקשר שלנו: אם יכול אני לקבל את הציווי הא-לוהי – אעשה אותו בשמחה. אבל מה אם הציווי האלוהי גדול עלי? הרי אם אנסה לממש אותו – אני מסכן את עצמי, ובוודאי שלא-לוהים אין עניין בכך שכליי ישברו!

על רקע דבריו של המין מתבררת הגישה היהודית בשיא חריפותה.
הקדמת נעשה לנשמע פירושה שהמוכנות לעשות ולקיים בפועל את דבר ה' – כלומר את המצוות שניתנו בסיני – הינה מוכנות אוטומטית וחסרת כל שיקול דעת , 'פזיזות' – כלשונו של המין. אך היהודים – מסתבר – כלל אינם רואים מחווה זו כפזיזות, אלא פשוט כביטוי לשלמות נפשית ורוחנית שלהם עם אלוהיהם – "תומת ישרים תנחם"! מה שמנחה את עם ישראל – מסביר רבא – הוא לא השיקול האגואיסטי האם הדבר טוב לנו ואנו נוכל לחיות איתו, אלא רק הישרות של ידיעת הטוב המוחלט הא-לוהי, שהם יודעים אותו בידיעה פנימית אינטימית.
הבטחון המוחלט בא-לוהים הוא שמביא אותם לידי הפקרה עצמית! אין הם כלל חוששים שמא א-לוהים יכביד עליהם מצוות שאינן לפי כוחם. ברי להם, שאם א-לוהים ציוה אותם דבר, הרי שדבר זה הינו בהחלט לפי כוחם ולא יזיק להם כלל אלא רק יועיל להם בכל המישורים האפשריים, ואף למעלה מכל דמיון, מחשבה ורגש אנושיים. 'הפקרות' זו הינה אם כן הביטוי ליושר ולתמימות שאיננה נאיביות אלא אינטימיות עמוקה שבין שני אהובים, שמה שעומד בבסיס מערכת היחסים שלהם הוא אמון מוחלט וחסר עוררין. לעומת זאת, דווקא הבדיקה החששנית שמציע הגוי – בסגנון 'נשמע ונעשה', מתפרשת ע"י היהודים כלא פחות מאשר בגידה – "סלף בוגדים ישדם". זוהי בגידה, מכיון שעצם הטלת הספק, עצם השאלה שאדם מציב לעצמו – האם לקיים את דברי א-לוהיו, מעידה על ניתוק עמוק ועל מערכת שאין בה אמון ובטחון, וממילא זוהי מערכת סדוקה שאין לה כל ערך רוחני. באופן זה תוקף רבא באופן חריף את המין ומשיב לו מנה אחת אפים. על האשמתו שאין היהודים רציונליים ואחראיים הוא משיב כי ה"רציונליות" שהגויים מציעים הינה למעשה הפרתו של הקשר עם הא-לוהי, קשר שמעצם טיבו, כמו מעצם טיבה של כל מערכת יחסים אינטימית, דורש דווקא טוטליות, ולכן גם סוג של הפקרה עצמית. המין מבטא בדבריו תפיסה דתית לא-יהודית כללית, שבאה לידי ביטוי במדרשי קבלת-התורה הידועים, לפיהם שאלו הגויים "מה כתוב בתורה?" לפני שהסכימו לקבל את התורה, ועקב כך אכן לא קיבלו אותה בסופו של דבר, כאשר מצאו בה מצוות שאינן לפי טבעם 2 .

על רקע זה ניתן להבין גם את עניינם של שני הכתרים שזכה להם כל יהודי בשעת אמירת "נעשה ונשמע": הקדמת נעשה לנשמע העלתה כל יהודי בשתי דרגות בבת אחת, שהרי היפוך היוצרות של המוכנות להיענות מבחינה מעשית לפני השמיעה (-ההבנה השכלית) מעלה הן את ההבנה עצמה ('נשמע') והן את איכותה של העשייה ('נעשה') לרמה רוחנית גבוהה ביותר.
מהי אותה רמה רוחנית חדשה, ומדוע היא כרוכה בהקדמת העשייה לשמיעה?
– המיידיות של העשייה פירושה שהעשייה איננה מותנית בהבנה. שחרור העשייה מההבנה משחרר אותה מהצמצום שיש באנושיות ומאפשר לה להמריא למעלה, הרבה מעל ראשו של האדם, ובכך להרים אותו מעל מגבלות החומר והעולם-הזה. מהרגע שהאדם מוכן לעשות את כל מה שא-לוהים מצווה מבלי להקשות את קושיותיו – הוא מפתח בתוכו יכולת להתרומם הרבה למעלה מהבנתו המצומצמת. לעשייה ישנו הכוח לשנות את חייו ופנימיותו של האדם, וכאשר מקורה של העשייה בציווי א-לוהי הרי שהיא תפעל על האדם באופן מופלא ותעדן אותו באופן שהבנתו האנושית לעולם לא תוכל לעשות.

אבל לא רק העשייה משתחררת, גם ההבנה עצמה מתעלה. הסיבה לכך היא, שביחס לדברים עמוקים אי אפשר להגיע להבנה מלאה וממשית שלהם אם אינך נמצא לגמרי בתוכם, אם אינך ספוג בהם ממש. כדברי המשורר: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן". בעצם גם בדברים פשוטים זה כך. למשל: נסה להסביר לעיוור מהו צבע כחול. עד שהאדם לא מתנסה בחוויה הבלתי אמצעית של הצבע הכחול הוא לא יוכל להבין מהו. כך הוא למעשה בכל עניין ועניין, ובעניינים נפשיים ורוחניים נכון הדבר שבעתיים. האם אפשר, למשל, להבין מהי אהבת-אמת מבלי לחוות אותה בפועל? יתירה מזו, האם יש בכלל משמעות להסברים אינטלקטואליים אודות אהבה? זהו המובן של "נעשה ונשמע": המצוות אינן רק ציוויים תרבותיים או מוסריים. המצוות הן חלקים של המציאות. המצוות הן החוקים של העולם כולו. ועמוק מכל זה – המצוות הן המציאות האלוקית עצמה – מבחינתנו כמובן. קיום המצוות – לימדונו בעלי הסוד – הוא לא פחות מאשר התנסות של האדם בעולם הא-לוהי עצמו. כאשר אדם מקיים מצווה – אמר המגיד ממזריטש – הוא נעשה אחד עם ריבונו של עולם, הוא מתנסה ב'להיות' חלק מאלוקים, כביכול. האם דבר כזה יכול להיות מובן על ידי השכל האנושי?

זוהי הסיבה לכך שדווקא העשייה היא עיקר עניינן של מצוות. אמנם, ישנה חשיבות משנית גדולה גם ללימוד ולהבנה האינטלקטואלית, לאחר שאנו כבר 'בפנים', בתוך המצווה. ההבנה היא מימד נוסף של הקשר – לא רק להיות קשורים פיזית וחווייתית אלא גם באופן הכרתי בהיר וצלול. זהו ענינה של השמיעה. לאחר שהעשייה השתחררה ממגבלות ההבנה הצרה ודבקה בצו האלוהי, גם ההבנה השתחררה בעקבותיה, והשכל האנושי של האדם שלומד תורה מתוך קיום המצוות, מתעלה והופך לשכל אלוהי, "שכל של תורה", שכל שהינו אחד עם החוכמה האלוהית שבראה את היקום כולו. זהו הכתר השני, של ה"נשמע" שבא לאחר ה"נעשה".

המעלה שהשיגו ישראל במעמד זה לא שייכת בעצם למצבם בעולם הזה אלא רק למצב העתידי של ימות המשיח (-סוף ההיסטוריה), שהרי מצב זה של התאחדות קבועה עם המציאות האלוקית והחכמה האלוקית מתוך רצון שלם הינו מדרגה של בגרות ושלמות בעבודת ה' שאינה מתאימה לתחילת הדרך, וגם לא לאמצעה. העוצמה האדירה של יציאת מצרים ושל מתן תורה הרימה את ישראל בבת אחת למדרגה נישאה זו שהינה כאמור הטרמה של המדרגה הסופית, של תכלית עבודת ה' בעולם הזה. הטרמה מעצם טיבעה היא זמנית. זוהי הסיבה שכתרים אלו נלקחו מהם (לאחר חטא העגל 3 ) ויחזרו אליהם רק לעתיד לבוא: "ובאו ציון ברינה ושמחת עולם על ראשם". רק לאחר תהליכים ארוכים של בירורים והתפתחות רוחנית לאורך שנות ההיסטוריה והגלות הארוכה יגיעו ישראל ל'שמחת-עולם', שפירושה שמחה שאינה פוסקת הנובעת מדרגת שלמות עצומה של קשר עם א-לוהים פנים אל פנים, קשר בוגר שמבטא הבנה עמוקה וחודרת של מהות הא-לוהות, מהות הבריאה, ומהות התורה לכל עומקה. הבנה שלמה זו היא הגאולה עצמה. ובכל זאת, הקדמת נעשה לנשמע הותירה בנו רושם שלא סר מאיתנו, למרות שהשכר שלה עוד מחכה לנו אי שם בעתיד. רושם זה הוא התובנה היהודית ש"לא המדרש עיקר אלא המעשה" (אבות א, יז), תובנה עמוקה שיש לחזור ולחזקה מחדש בכל דור, שהרי ככל שהיא עמוקה כך קמות תמיד מניעות שונות מלהבינה וכל שכן ליישמה בפועל. אך התמצית שלה היא פשוטה: רצונך להבין את המצוות באמת? רצונך להגיע להזדהות ולזהות יהודית עמוקה? התחל מקיום פשוט מתוך מסירות. מסור את עצמך אל המעשה האלוקי, ואז תראה פלאות, הן בהבנת התורה והן בחיים עצמם.

1 כך הוא בכ"י ודפוסים ראשונים. ובדפוס וילנא הגיהו (משום צנזורה): צדוקי.
2 ראה מכילתא דר"י פר' בחודש פיס' ה', ספרי דברים פר' ברכה פיס' ב'. וראה תפארת ישראל למהר"ל פרק א' בענין מדרשים אלו, ושם פ' כ"ט בעניין נעשה ונשמע.
3 חטא זה קשור למצב הטבעי של העם כפי שהיה בזמן העכשווי של יציאת מצרים, ומבטא את הניסיון להכיל את האור הגבוה שהשיגו בכלים הפרימיטיביים שהיו להם אז, ממילא הוביל ניסיון זה לנפילה ולאיבוד כל ההישגים הרוחניים הגבוהים שהושגו.


 
 

 



קובץ נלווה:  קובץ נלווה  199.pdf (126 KB) צפייה בקובץ שמירת הקובץ
הקובץ לא נסרק מפני וירוסים באופן אוטומטי וההורדה הינה על אחריות המשתמש בלבד !
במידה ונתקלתם באתר בקובץ נגוע, אנא הודיעו לנו על כך מיד !

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה