zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » ארכיון הכתבות » כתבה: ט"ו בשבט - על החג ומנהגיו

תמונה קטנה ט"ו בשבט - על החג ומנהגיו פורסם על ידי עדת הצופים
בתאריך 20/1/2004
בכתבה זו צפו 16975 גולשים

לכתבה זו מצורף קובץ נלווה

אל תאמרו נשב ולא נטע, אלא היו זהירים בנטיעות. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי מה אני עומד ומתייגע לאחרים? למחר אני מת!... לפיכך אמר להם הקב"ה לישראל אף על פי שתמצאו אותה מלאה כל טוב לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא כשם שמצא ,עוד יוסיף ויטע, אפילו יהיה זקן".
[מדרש תנחומא פי קדושים ויקרא רבה פ' כה].

מאז חרב הבית ויצאנו לגלות, ירד חושך לעולם, ונשכח הצביון המקורי. במהלך הגלות הארוכה בדרך כלל נאסר על היהודי לעסוק בחקלאות, בטלה עבודת האדמה ולבד ממתי מעט שעסקו בה כמעט ולא היו יהודים חקלאים. לאט לאט נשכח מלב התוכן הערכי המקורי של טו' בשבט כראש השנה לאילנות, במאה ה 16 קמו בצפת, מקובלים, בראשם האר"י הקדוש וגוריו, והחיו את המסורת העתיקה. אחרי המשבר הגדול שהותיר אחריו, שבתאי צבי שר"י, משיח השקר. רוחו של עם ישראל נפלה, שבר גדול ומשיח שהכזיב. אנשים התייאשו מן הגאולה, רוח נכאים פשתה בכל פינה בחלקת ישראל. האר"י הקדוש עסק בתורת הנסתר, חיש מהר נפוצה תורתו בכל קהילות ישראל והוא הפיח רוח חדשה של תקווה ואמונה. האר"י דיבר על ארבעה עולמות בבריאתו של הקב"ה, אבי"ע, כנגדם תיקן "סדר" מיוחד לטו' בשבט,  בדומה לסדר פסח, כולל שתיית ארבע כוסות יין ואכילת פירות מארבעה סוגים. הסדר שחייב האר"י המחיש ליהודים בכל פינות הגולה כי טובה הארץ מאוד מאוד, לפיכך עלו נעלה ויכולנו לה, ובעיתה    הקב"ה יחישנה, לכן אין להתייאש. את דבריו פרסם האר"י הקדוש בספר בשם "חמדת הימים", בו קרא לטו' בשבט, בשם: "יום אכילת הפירות". בספרו ציווה הרב, להתכוון לקירוב הגאולה, בשעה שנדמה היה כי יבשו עצמותינו בגלות הארוכה ואין לנו חלילה עוד תקווה, יש לשמוח ולהודות לה'.

"בשעה שברא הקב"ה את האדם הראשון, נטלו וחזרו לפני כל
 אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשי כמה משובחים המה! וכל
 מה שבראתי, בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את
 עולמי שאם תקלקל אין שיתקן אחריך
." (קהלת רבא)

 

מנהג הנטיעה

הקביעה של תאריך השנה החדשה לאילנות, נעשתה מתוך התבוננות בטבע שכן כל זמן שבני ישראל ישבו על אדמתם. ראו שבחודש שבט כבר עברו רוב גשמי החורף. ומתחיל הלבלוב באילנות.

לשם מה נדרשו לראש השנה לאילנות? משום שלפי ההלכה, אין תורמים ומביאים מעשרות מפירות שנה זו על פירות משנה אחרת, אלא יש לתרום ולעשר מפירות שנה זו לשנה זו. לפיכך היה צורך לקבוע מתי מתחילה השנה החדשה לגבי חניטת פירות האילן. מכאן שבכוונת המשנה היה לקבוע לוח תאריך לשנה החקלאית של פירות אילן, ולא לקביעת חג. האמונה העממית ראתה בחמישה עשר בשבט לא רק תאריך חקלאי- הלכתי לעניין המעשרות, אלא גם יום הדין לאילנות, ועל כן היו מתפללים תפילות מיוחדות לה' שישלח בשנה הזאת ברכה בפירות האילן. עם כיבוש הארץ על ידי הצלבנים בסוף המאה הי"א, נשמד כמעט לחלוטין השריד האחרון ליישוב היהודי החקלאי הארץ ישראל, וכך נשכח המנהג העממי הארץ ישראלי של חגיגת ט"ו בשבט.
הנטיעה הראשונה של אילנות בטו' בשבט הייתה במושבה יסוד המעלה בשנת תרמ"ד 1884אז נטעו יותר מחמש עשרה מאות אילנות. היוזמה לקביעת מסורת נטיעות ביום טו' בשבט יצאה מהרב זאב יעבץ, סופר והיסטוריון ומחנך ששימש כמנהל בזכרון יעקב.
באלול תרס"ו 1906 המורה ח.ל. זוטא הציע בהסתדרות המורים העברים ביפו "לחוג את טו' בשבט מפני שהוא חג האילנות" מאז ההצעה התקבלה.

הנטיעה היא יצירה אלוקית, יצירה שעלינו לשמרה ולחקותה וחלילה לא להשמידה. אנו מצווים להמשיך ביצירה ולטפחה. המדרש אינו עוסק רק בעץ מאכל אלא בכל עץ גם אם אינו מניב פירות.   

"כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור"  (דברים פרק כ, יט).
ההשוואה בין האדם ועץ השדה מעניינת במיוחד. 
כאשר אנו צרים על עיר של האוייב,במלחמת רשות,כדי להביא אותה לידי כניעה ולתפשה מצווה אותנו התורה:
"לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן כי ממנו תאכל ואותו לא  תכרת - כי האדם עץ השדה..."
כריתת עצים יש בה משום השחתה. דרכם של הלוחמים היה להשחית את העצים מסביב לעיר הנצורה כדי להקל על הראות ועל מלאכת ההכנעה והכיבוש ציווי שהיה בבחינת הוראת שעה שחרג מההלכה הכתובה בתורה.
התורה מצווה אותנו לא לנהוג כדרכי אומות העולם. אולם אם המצוקה קשה ויש צורך בהגנה על ידי כריתת עצים , מותר לקצץ עצים. תחילה עצי סרק ואחר כך עצי פרי. הראב"ע מציין, "
כי האדם עץ השדה" -
כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות. חיי בן אדם הוא עץ השדה
".
כלומר אדם אל ישחית עץ פרי שממנו הוא נזון כי אז מחבל במקור מחייתו.

ביטויו של טו בשבט, בנטיעות - עשיה למען הארץ והסביבה, קשר האדם עם אדמתו והטבע. רעיון זה מזמין דיון מחודש בנתינה, העשיה למען האחר ומעורבות  הפרט בחיי הקהילה, הסביבה והחברה.

על הנתינה

שני ימים / בריה ברטון

 

שני אגמים יש בארץ ישראל. האחד מימיו מתוקים ודגים חיים בו - כתמי ירק מפארים את גדותיו. עצים פורשים את ענפיהם עליו ושולחים את שורשיהם הצמאים למוץ מימיו המבריאים.

לאורך חופיו משחקים הילדים, כפי ששיחקו ילדים בימי התנך. הנהר ירדן מביא אל הים הזה מים נוצצים שירדו מעל הגבעות. האנשים הקימו את בתיהם סמוך לגדותיו. והציפורים בנו כאן את קניהם, וכל בעלי החיים שמחים על שזכו לשבת במקום הזה.

 

הנהר ירדן ממשיך לזרום דרומה ומשתפך לתוך ים אחר. כאן אין זכר לדגים, עלה אינו רועד, ציפורים אינן שרות, ילדים אינם צוחקים.

 

הנוסעים פונים מכאן ובוחרים בדרך אחרת, פרט למקרה שעליהם להוסיף וללכת קדימה. אוויר כבד תלוי על פני המים, אדם חיה ועוף אינם שותים ממימי האגם.

מהו הגורם להבדל עצום זה בין שני האגמים שאינם רחוקים זה מזה?

לא בנהר ירדן האשם, הוא מגיר את מימיו לתוך שני האגמים.

לא בסביבה שבה הם נמצאים האשם, ולא באדמה שמסביב.

הרי מקור ההבדל: ים כינרת מקבל את מימי הירדן, אך אינו שומרם לעצמו.

תמורת כל טיפה הזורמת לתוכו הוא מזרים טיפה אחרת מתוכו.

 

האגם השני ערום יותר, הוא אוגר את המים הבאים לתוכו בתאווה של קמצן.

הוא לא יוציא את המים מתוכו. כל טיפה הבאה אליו הריהו שומר עליה.

ים כינרת נותן, ועל כן ים החיים הוא. הים השני אינו נותן מאומה. בני האדם קראו לו

"ים המוות".

                                                                                   

שני אגמים יש בארץ ישראל - שני סוגי בני אדם יש בעולם.

 

 

  

יהודה עמיחי

המקום שבו אנו צודקים

 

מן המקום שבו אנו צודקים

לא יצמחו לעולם

פרחים באביב.

 

המקום שבו אנו צודקים

הוא רמוס וקשה

כמו חצר.

 

אבל ספקות ואהבות עושים

את העולם לתחוח

כמו חפרפרת, כמו חריש.

ולחישה תשמע במקום

שבו היה הבית

אשר נחרב.



קובץ נלווה:  קובץ נלווה  קובץ משחקים והפעלות לט"ו בשבט, מהלך סדר ט"ו בשבט (149 KB) צפייה בקובץ שמירת הקובץ
הקובץ לא נסרק מפני וירוסים באופן אוטומטי וההורדה הינה על אחריות המשתמש בלבד !
במידה ונתקלתם באתר בקובץ נגוע, אנא הודיעו לנו על כך מיד !

פרסם כתבה »


תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה