zofim.org.il
  
 


 
שבט רשפים
חץ  מגזין הכתבות דף הבית » שבט רשפים » ארכיון הכתבות » כתבה: זיכרון, עצמאות והנוער שביניהם

תמונת מגזין זיכרון, עצמאות והנוער שביניהם פורסם על ידי יניב שמר
בתאריך 3/5/2006
בכתבה זו צפו 1315 גולשים

זיכרון, עצמאות והנוער שביניהם

 

מחר, בצאת יום העצמאות החמישים ושמונה של מדינת ישראל, יגמר השבוע שאני באופן אישי הכי אוהב. זה אולי נשמע מוזר מאחר ומדובר בשבוע הכולל שני ימי זיכרון אך בכל זאת זהו הזמן שאני מרגיש בו הכי יהודי והכי ישראלי מכל ימות השנה. בעיני, זהו שבוע שבו ניתן לחוש באמת בחיבור למורשת העם היהודי, בעיקר מאז מלחמת העולם השנייה וקום המדינה ובחיבור למנטאליות הישראלית היפה הכוללת את הסיפורים העצובים אך מעצבים, את השירים היפים המתנגנים ברדיו ובעיקר את ה"ביחד" הלאומי שלא תמיד נראה על פני השטח במציאות היומיומית.

 

בשבוע שעבר, התקיים אצלנו בשבט (רשפים – הרצליה) טקס יום השואה אשר באופן מסורתי נערך על ידי שכבת השביעיות בשבט. חיבור שכבת השביעיות לנושא השואה הינו מובן מאליו מאחר ורק לפני חודש חזרו מהמסע לפולין במסגרת משלחות בתי הספר התיכוניים בעיר. במסגרת ההכנות ליום השואה והגבורה, הכינו השביעיסטים גם חדר זיכרון בו עברו כלל חניכי השבט במסגרת הפעולה.

 

אתמול, התקיים בשבט טקס יום הזיכרון לחללי צבא הגנה לישראל. טקס זה, נערך כמובן באופן מסורתי על ידי שכבת השמיניות. גם כאן, החיבור הינו ברור וקיים בזכות גיוסם ההולך וקרב לשורות הצבא.

לאחר הפעולות, שהועברו בחלקן על ידי חניכי שכבת החמישיות בחדרי זיכרון ומורשת קרב, החלטתי ללכת כבכל שנה לתיכון העירוני בו למדתי לטקס המציין את פתיחת אירועי יום הזיכרון.

 

הטקס, בו לקחו גם השנה חלק מחברי השכבה הבוגרת בשבט, הינו פתוח לקהל הרחב ומושך בעיקר מאות מבוגרי בית הספר בשנים האחרונות. עמדתי, כרגיל, במקום הקבוע עם כמה מחברי וחברותי וצפינו בטקס.

 

לצערי, מלבד קטעי הקריאה והשירים המרגשים אשר בוצעו על ידי מקהלת התיכון המוכשרת, נאלצנו לחזות בבני הנוער, חלק מתלמידי בית הספר ובבוגרים, חלקם לובשי מדים, העומדים מאחור ונראים שמחים וצוהלים מהאפשרות להיפגש, להתעדכן ולעשן ביחד באמצע רחבת בית הספר. לרוב, נראה כאילו הטקס עצמו "לא כל כך במקום" ואפילו די מפריע למפגש החברתי. תופעה זו, הולכת וגדלה משנה לשנה והפעם שודרגה בזוג מתחבק ומתנשק לרקע הקראת שמות הנופלים ובכמה חברה שהואילו בטובם להפסיק לדבר ולעמוד בשקט בשלב מתקדם ביותר של שירת "התקווה".    

 

במהלך השנים האחרונות, נראה היה שחיבור הנוער "בני הדור השלישי" לזיכרון ולמשמעות יום השואה הולך ופוחת (להוציא את שכבת השביעיות בכל שנה בחודשים שלאחר המסע לפולין). דבר זה נכון בפרט אם משווים את משמעות יום השואה בעיני הנוער לעומת יום הזיכרון לחללי צה"ל. ההסבר שלי לכך היה שבכל זאת שואת יהודי אירופה מתחילה להיות בגדר "היסטוריה רחוקה", נותני העדות החיה, ניצולי השואה, הולכים ומתמעטים והנושא אינו עומד על הפרק כמעט פרט ליום אחד בשנה.

 

לעומת זאת, יום הזיכרון לחללי צה"ל (כך חשבתי לפחות) הינו יום שנתפש בעיני הציבור כולו כמשמעותי ומוחשי יותר מכיוון שלצערנו כמעט ולא ניתן למצוא אדם בישראל שלא קשור בצורה זו או אחרת לחלל צה"ל או למשפחה שכולה. בנוסף לכך, גם היום, לאחר 58 שנות קיומנו בארץ ישראל כמדינה, אנו נאלצים להמשיך ולהחזיק בצבא שעדיין נלחם לחימה יומיומית קשה בחזיתות שונות, צבא שעדיין רלוונטי לשמירה על אורח חיים תקין לאזרחי המדינה, צבא שמפעם לפעם נאלץ לקבור את אחת או אחד מחייליו ולוחמיו.

 

בני הנוער בגילאי התיכון, הולכים וקרבים לגיל הגיוס, מתעסקים לא מעט בתפקידים השונים, בגיבושים ליחידות השונות, בסיפורים של בוגרים מהם מקרב בית הספר או מתנועת הנוער. בנוסף, החשיפה הרבה לתקשורת העוסקת לא מעט בנושאי בטחון (כמעט שאין מהדורת חדשות ללא תמונה או אזכור של לובשי מדים בדרגה זו או אחרת) שלא לדבר על תוכניות הטלוויזיה השונות בהשתתפות כוכבים ודוגמנים שונים כגון "טירונות", "כנפיים" ומגוון אופרות הסבון הטורחות להצמיד לדמויות השונות  עבר צבאי כזה או אחר.

 

אוסף הסיבות הללו, הביאו אותי לחשוב שהנוער כיום מבין היטב את משמעות יום הזיכרון לחללי צה"ל ואת החשיבות הרבה של שירות תורם ומשמעותי בצבא.

 

מאז אותן דקות אשר שילבו פליאה וזעזוע מהתנהגותם המבישה והלא מכבדת של אותם בני נוער ובוגרים (ביניהם אף מספר חיילים) התחלתי לחשוב שנית על מסקנותיי הקודמות. האם יכול להיות שגם סיפורי הגבורה ומורשת הקרב הינם בגדר "היסטוריה"? האם נושא הגיוס והשירות בצה"ל איננו נושא מרכזי עוד בקרב הדור הצעיר של ימינו?

 

הבוקר חזרתי לתיכון מעט לפני הצפירה בכדי לצפות בטקס הבית ספרי (ככה זה, מטקס לטקס), בסיומו ניגשתי לחדר המורים "להגיד שלום", עד מהרה החל מתפתח דיון ערכי בנושא הנוער כיום בהשוואה לעשור הקודם ולעשור שלפניו (מסיבות ברורות, לא נעשה ניסיון להשוות לנוער שלחם במלחמת העצמאות). למרות שהדעות היו חלוקות, לא ניתן היה להגיע למסקנה חד משמעית שבשנות השמונים והתשעים  בוגרי בית הספר התגייסו ל"קרבי" באחוזים גבוהים יותר מאשר כיום. מסקנה זו הביאה אותנו לחשוב שאולי מדובר בבעיה גיאוגרפית בכלל? אולי הנוער העירוני הגדל ומתחנך במרכז הארץ מודע פחות לצרכי הסביבה? יותר מרוכז ועסוק בעצמו?

 

בשלב מסוים, הצטרפו לדיון כמה מבוגרי בית הספר שבאו לבקר גם הם, רובם חיילים וחיילות בערך בשנה השנייה או השלישית בצבא, עם מדים וללא מדים, עם נשק ובלעדיו. חלקם קרביים, חלקם ג'ובניקים, קצינה מפיקוד העורף ואחד מהחברה שהשתחרר על פרופיל 21. בסך הכל חברה טובים שגדלו בהרצליה מרבית חייהם.

 

הדיון היה מרתק, החברה ידעו לומר שזה די נכון שחלק נכבד מאוד מחברי שכבתם לא מיהרו ללכת ל"קרבי", הרי זה לא קל, "המפקדים קשוחים ומנסים לשבור..", "השירות בשטחים לא תמיד נתפש כהכרחי" וחיים של "הרצלייני שעושה יומיות בקריה" אינם רעים כלל. אינני מעוניין לעשות עוול לחברה הספציפיים איתם שוחחתי מכיוון שהם ציירו את תמונת המצב הממוצעת ולאו דווקא את דעתם הכללית. עוד יכולתי להבין  שנושא הגיוס לצה"ל הינו בהחלט מרכזי בין כתלי התיכון אך לא תמיד מדברים על מי עבר איזה גיבוש ומי עברה את המיונים למדריכת יח"ש, ישנם לא מעט "סיפורי גבורה" על מורידי פרופיל, משתמטים למיניהם וחברה שמעבירים את הצבא ב"סבבה". החברה ידעו להגיד שבחשיבה קדימה שירות קרבי גורר ימי מילואים רבים וזהו חיסרון בקבלה למקומות עבודה שונים.

 

נקודה נוספת שעלתה, אולי כניסיון להסביר, התרכזה בכך שבעבר, לא הייתה ברירה,  המלחמות היו קיומיות, "להיות או לחדול" לעומת המצב כיום, שהלחימה מונעת פיגוע מפעם לפעם ומעלה במעט את איכות החיים בתוך גבולות המדינה וברמה הפרטית שלא נורא, מישהו אחר כבר יתגייס לקרבי ויעמוד במחסום..

 

למרות שהשיחה הסתיימה ללא מסקנות חד משמעיות והחברה שמו פעמיהם לאכול משהו ביחד לפני שהולכים להתארגן לבילוי בערב (יום העצמאות), כולנו יצאנו עם חומר רב למחשבה. אב הבית של בית הספר ידע לומר לאחר שהאזין לחלק מהשיחה שבתקופה שהוא שירת בשריון (סביר להניח שבסביבות מלחמת יום הכיפורים פלוס מינוס) הדברים נראו אחרת.

 

אין תשובות חד משמעיות למרבית השאלות שעלו, סביר להניח שישנה יותר מאמת אחת וזה כנראה כבר תלוי בנתונים שונים כמו באיזו סביבה גדלת, משפחה, מקום מגורים ועוד.

 

הדבר המטריד בעיני יותר מהכל הוא שרבים מבני הנוער "מבלים" שעות רבות במסגרת הבית סיפרית, חלקם ממהרים משם לפעילות בתנועות הנוער השונות, גם בתנועת הצופים, גם בשבט בו גדלתי ואותו אני מרכז כיום. כנראה שגם החינוך הפורמאלי וגם החינוך הבלתי פורמאלי, לפחות בערי מרכז הארץ, לא מצליחים לעשות את שינוי הגישה הממוצעת בקרב בני הנוער (תמיד יהיו יוצאים מן הכלל אך הם תמיד יחושבו יחסית לכלל הנורמטיבי). אולי אנחנו בכלל אלו שעזרנו ליצור את הגישה של הפרט במרכז, דור המימוש העצמי?

 

לי באופן אישי אין תשובות. בטוחני כי שאילת השאלות אף חשובה יותר וכך ביכולתו של כל אחת ואחד לבחור את התשובות הנכונות בעיניו. לרוב אנו נמנעים מלשאול שאלות ובוחרים להתעלם מתופעות מסוימות. האם איננו חוטאים לעצמנו בעודנו מאזינים בהנאה לזמרים, צופים בהערצה בשחקנים או קונים מותגים אותם מפרסמים דוגמנים ודוגמניות אשר מצאו סיבות מסיבות שונות להעמיד את הקרירה האישית לפני ובמקום גיוס לצה"ל, להשתמט למען המולדת?

 

יכול להיות שאין קשר, יכול להיות שיש.

 

מה שבטוח שאם נסתפק בלקוות שבשנה הבאה הדברים יראו אחרת, לא תצלח דרכנו. עלינו לשאול את השאלות, למצוא את התשובות ולפעול. חשוב שהמימוש האישי וההגשמה העצמית שכה חשובה לכולנו יתורגמו לרווח משמעותי גם לחברה, לקהילה, לעם ולמדינה.

 

בברכת יום עצמאות שמח,

 

היו נכונים.

 

 

 

 

 

 

הדברים נכתבו בתפר העדין שבין יום הזיכרון ליום העצמאות החמישים ושמונה למדינת ישראל.

 

יום שלישי, ד' באייר תשס"ו, 2 במאי 2006

 

 

פרסם כתבה »


חץ  תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה