zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » ארכיון הכתבות » כתבה: מממ... הראשגדי"ת, מה את עושה כאן ?!

תמונה קטנה מממ... הראשגדי"ת, מה את עושה כאן ?! פורסם על ידי קרן
בתאריך 1/1/2004
בכתבה זו צפו 2740 גולשים

* זהו הטור השני שקרן מפרסמת. לקריאת הטור הראשון ליחצו כאן.


בדרך למסיבת הסילבסטר, פתאום שמעתי מישהו קורה לי מרחוק "הראשגדי"ת קרן, מה את עושה כאן ?!". הסתובבתי רק בשביל לגלות את החניכים שלי, מצחקקים בבגרות אופיינית.

 

אם יש משהו שכל פעם מחדש גורם לי לאי נוחות, זה לפגוש אותם כשאני "על אזרחי", ולא על תקן "קרן הראשגדית המגניבה אך הסמכותית". ז'תומרת, איך בדיוק אני אמורה להתנהג במצבים כאלו? להתעלם מהם כאילו אין מחר? לדבר איתם כאילו הם החברים שלי והם בגילי? זה לא שהם מטומטמים או משהו כזה. ואני מניחה שהם מבינים שיש לי חיים גם בלי החאקי (דווקא יש ! אם כי לא יותר מדי...), אבל עדיין. באיזשהו מקום, זה קצת כמו לראות את ההורים שלך מתנשקים, או את המורה שלך בביקיני בחופש הגדול. אתה יודע שזה איפשהו קיים, אבל זה עדיין לא אומר שזה מתחבר לך טוב בראש.

 

בקיצור, מפה לשם הצלחתי לנהל איתם שיחה שתהיה מספיק ארוכה כדי לא לצאת סנובית מתנשאת, אבל גם מספיק קצרה כדי שהחברות שלי לא יעשו לי פרצופים של "גם-כשאת-סוף-סוף-יוצאת-איתנו-הצופים-באים-אחרייך". (שזאת בעיה סבוכה בפני עצמה. זאת אומרת, כמה מעצבנות הן יכולות להיות בשביל לא להבין איזה חלק משמעותי הצופים לוקחים לי בחיים? למה כל כך כואב להם שטוב לי עם מה שאני עושה? למה לעזאזל זה בסדר שאנחנו לא יכולות להפגש כי רינת יוצאת עם החבר שלה, אבל לא בסדר שאני לא יכולה להפגש כי אני בישיבת צוות? אוף.)

 

אין לי מה לומר להם בקטעים האלו. או יותר מדוייק, נמאס לי כבר להגיד כל פעם את אותם הדברים. זה אשכרה הגיע למצב שגם כשרע לי או קשה לי עם הצוות או עם המרכזים, אני כבר יודעת לסנן ולא לשתף אותן, כי ברור לי שהן יזכירו לי את זה בכל פעם שאני לא אוכל להגיע ליומולדת של/פתיחת המועדון ב/לדבר עם הפיספוס התורן שלי. וקשה לי עם זה. כי הן אמורות להיות החברות הכי טובות. אז איך זה שהן מעבירות כל כך הרבה ביקורת על מה שהוא חלק גדול וחשוב כל כך מהחיים שלי? ממי שאני?  איך הן לא מבינות שכשהן צוחקות על השבט שלי, או מעבירות עליו ביקורת, זה בדיוק כמו להעביר ביקורת על מי שאני ומה שאני עושה?

החלק הכי מגוחך, שפעם הן היו חלק מזה. בכיתה ט' היינו הולכות יחד לצופים, מצחקקות ביחד על המדריך הכל-כך-שווה, וקונות אלף שטויות לפני כל טיול הנהגתי. ואז, בשישית, כשהתחלנו להדריך, הן עזבו בשלב די מוקדם של השנה ורק אני סגרתי והמשכתי הלאה - בלעדיהן. זה לא הפריע בהתחלה. הן נשארו כפעילות, ובמחנה הקיץ היו מביאות לקבוצה שלי צ'ופרים טעימים מהמטבח כשאף אחד לא היה שם לב, וחשבתי שהכל חזר להיות כמו פעם.

 

השנה גם זה כבר איננו. ואני שלמה עם זה לחלוטין. יש לי את החברים שלי מהשבט, ואותן, וברור לי לגמרי שמדובר בשני עולמות שרצוי שלא יתנגשו. רק שאז, כשכבר ירדנו מהמונית וחיפשנו את התור הקצר יותר בכניסה למועדון, פתאום ראיתי את דורון, המרכז הצעיר שלי.

לפגוש את החניכים שלי במיני קצרצר ומגפיים גבוהות - עם זה אני יכולה להתמודד. (בעיקר כשאני בתוך מעיל ארוך ארוך. ת'נקס גאד שינואר וחורף) אבל אני לא חושבת שהוא ראה אותי אי פעם עם משהו שהוא לא חאקי או ג'ינס וחולצה גזורה או במקרה הטוב - גופייה.

דיברנו קצת, הסתבר שהוא היה עם חברים בדרך למקום אחר, וחיכו לחבר שיגיע לאסוף אותם.

 

כנראה שיש עולמות שפחות מפריע לי שהם מתנגשים.

 


 

אהבתם ? שנאתם ? צחקתם ? שיעמם אתכם ? הוסיפו תגובה עכשיו !

פרסם כתבה »


תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה