zofim.org.il
  
 


 
דף הבית » ארכיון הכתבות » כתבה: על ט’ באב, ותפקידה של התנועה

תמונה קטנה על ט’ באב, ותפקידה של התנועה פורסם על ידי נדב שמגר - העדה
בתאריך 27/7/2004
בכתבה זו צפו 10832 גולשים

בס"ד

 

"על אלה אני בוכיה" (מגילת איכה א' טז.)

 

מי לא מרגיש את ההבדל שביום של תשעה באב? היום בו נפלה עטרת ראשנו, - נחרב בית מקדשנו. ונשאר לנו רק שריד בית מקדשנו. כל שנה אנו זוכרים ומזכירים את היום הנורא כאילו זה קרה היום.

בית המקדש הראשון חרב בשל שלושה חטאים שחטאו ישראל באותו הדור: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. לעומת זאת, בזמן הבית השני עסק עם ישראל בלימוד התורה ובקיום המצוות וגמילות חסדים. ואף-על-פי-כן חרב! מדוע? מפני שהיתה בזמנו שנאת חינם, ולא הוכיחו זה את זה, שביזו בה תלמידי חכמים, ושהעמידו דיניהם על דין תורה ולא ויתרו זה לזה.

עוד בבית הספר למדנו הסיפור על קמצא ובר קמצא שבגללם חרבה ירושלים:

היה אדם אחד שאהב את קמצא ושנא את בר קמצא. עשה סעודה. אמר לשמשו: לך והזמן לסעודה את קמצא, שאותו אני אוהב.
הלך השמש והביא בטעות את בר קמצא השנוא. מצא בעל הבית את בר קמצא יושב ליד שולחנו. אמר לו: הרי אתה שונא אותי. מה אתה עושה כאן?
השיב בר קמצא: הואיל ובאתי הנה, הנח לי ואתן לך דמי האכילה והשתייה שלי.
אמר לו בעל הבית: לא. לך מכאן ואתן לך דמי חצי סעודתך.
אמר לו בר קמצא: לא.
אמר לו בעל הבית: אתן לך דמי כל סעודתך.
אמר לו בר קמצא: לא.
תפס אותו בעל הבית בידו והוציאו.
אמר בר קמצא: הואיל וישבו שם חכמים ולא מיחו בידו, אלך ואלשין עליהם לפני המלך. הלך ואמר לקיסר: מרדו בך היהודים.
(על פי בבלי גיטין נה ב)

ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש העברות הקשות ביותר:
עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים.

 

ולכן לרבים ששאלוני כיצד להעביר פעילות על תשעה באב אומר כי בידינו לעשות את השינוי, תנועת נוער נהדרת כל כך היחידה שבשורשים שילוב של כולם, יותר מכל ביום שלישי זה, נביא בפני החניכים את העיקר שבציון היום הזה והוא קבלת האחר, השונה, הזר לנו, את זה שאנו מדחיקים מאיתנו… להתאחד כולנו תחת דגל אחד ולהיות סובלניים יותר… הפעילות האולטימטיבית לתשעה באב היא פעולה על "אהבת חינם" כנגד שנאת חינם חו"ח. (ראו דוגמא באתר עמיתינו לחינוך)

 

 לאחר אירוע זה שהיה סמל למצב בישראל, למדנו  שהסכנה האיומה ביותר האורבת עלינו היא שנאת חינם ומשום משמעות יום זה נהגו ישראל לקבוע שלא יניחו תפילין באותו היום, איסור רחיצה, איסור אמירת שלום, אי נעילת נעלי עור, וכמובן צום מערב שלפני... ( ראו כאן באתר כיפה, קיצור להלכות אלו).

ביום זה אף נקרא את מגילת איכה שבה מתוארות הזוועות של ימי המלחמה בירושלים וחורבן בית המקדש... ונאמר לאחר קריאת המגילה את ה'קינות', אלה הם פיוטים שנכתבו על החורבן ועל גזרות שנגזרו נגד היהודים בגולה

 

סיפור נחמד שמעתי מפי חברי שסיפר לי על ידידים אשר לוקחים את ספר הקינות של תשעה באב ולאחר תשעה באב, מניחים אותו בגניזה...  בתקווה כי לא יאלצו לשמר אותו שנה שלמה, אחרת יירכשו חדש.

 

 

"זכר לחורבן" – זוכרים גם ביום יום...
"משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בניין מסוייד ומכויר (מקושט בציורים)... אלא "טח ביתו בטיט וסד בסיד ומשייר מקום אמה על אמה" כנגד הפתח בלא סיד (זכר לחורבן)... וכשהחתן נושא אישה, , יאמר: 'אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני, תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי" (על פי ר' יוסף קארו, שולחן ערוך)."יש מקומות שנהגו לשבור כוס בשעת החופה". (רבי משה איסרליש)... למען נזכור את ירושלים שנחרבה... - אך לא 'מתה'! ירושלים חיה!!!, מפעמת בעמקי לבנו בכל דור ודור, גם בזמן הגלות, גם לאחר החורבן. והעדות על כך - בעצם האבלות, שהרי אין נוהגים מנהגי אבלות על אדם שנפטר לאחר 12 חודש.

 

"ומסופר במורשת ישראל"...

"...על המלך האדיר נפוליאון, שנקלע פעם לבית-כנסת בליל תשעה באב. כאשר הוא ראה את אמירת הקינות, את הישיבה על הארץ, את הצער והיגון והאנחה, את מנהגי האבלות, הוא התעניין לדעת 'מה קרה'.
''חורבן בית המקדש'', ענוהו, ''על זה מתאבלים''.
- ''מתי חרב מקדש זה''?
- ''לפני אלף וחמש מאות שנה''.
- ''מה? כמה? ''
- ''הוד מעלתו, אנו מתאבלים על המקדש שחרב לפני אלף וחמש מאות שנה''.
''ככה''?, תמה בלבו אותו מלך אדיר. הוא בטח ניסה, ללא הצלחה, להזכר בהנהגה דומה לזו אצל אומות העולם. להתאבל על בית שנחרב לפני יותר מאלף שנה?!?
ואז אמר, שעם שיכול להתאבל כך על מקדש למשך זמן כה ארוך - לעם הזה תגיע בסוף גאולה, שישוב ויבנה הבית הזה מחורבנו".


 

"...על הקדוש רבי אברהם המלאך, בנו של המגיד ממעזריטש - אמרו: שבכל תשעה באב היה נוהג לשבת כשראשו כפוף בין ברכיו, ונחל של דמעות סובב אותו, וכמה פעמים ביום היה מרים את ראשו מבין ברכיו ושואל: עדיין איננו? עדיין לא בא?".

 

ומשל הוא לחולה מסוכן היודע כי רופא אמור לבקרו כל רגע ולהמציא תרופה למחלתו, ועומד וממתין לביאתו, כל נקישה בדלת גורמת לו להתרגשות ושמחה שהנה הרופא בא, וכל שעת איחור אינה ממעטת מצפיתו, אלא אדרבא צפיתו הולכת וגוברת, באומרו הנה בודאי עתה יבוא וימצא לו מזור. כמו כן חייבת להיות צורת הצפייה לגאולה, שנבין ונדע, כי היא לבדה גאולתנו ופדות נפשנו, ועל כן אליה כל שאיפתנו תשוקתנו ומאויינו

 

אך לא נשאר בטעם רע שכן השבת שתבוא לאחר תקופת "בין המצרים" מראש חודש אב לתשעה באב, שלשה שבועות של "פורענות", באים שבעה שבועות של "נחמות", עד לראש השנה של השנה החדשה.

ותחילת הנחמות היא השבת שלאחר תשעה באב, הנקראת "שבת נחמו", על-שם ההפטרה הפותחת: "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם".. היא הנחמה שמצפים לה אחרי חורבן הבית.

 

 

"...כל הצומות האלו, עתידים ליבטל לימות המשיח; ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה, שנאמר "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו"

(משנה תורה, הלכות תענית ה' , יט')

ואצוטט את רונן לוביץ בכותבו כי שערי דמעות לא ננעלו, וכנגד כל דמעה ודמעה מאלה יושב אבינו שבשמים ומזיל דמעה אף הוא. תשע דמעות לאב לתשעה באב. תשע הקריעות הללו הן תשע קריאות לחשבון נפש אמיתי, ורק לשם כך הם באו, ולא, חלילה, לקטרג על עם ישראל. ואכן יש גם קריאה נוספת העולה מן החורבן, קריאה של תקווה, שהרי מתוך החורבן נשמעה הקריאה שכבר נולד מושיעם של ישראל.

 

 בתקווה שנדע להעריך את חברינו, לאהוב כל אחד ואחת שלא על מנת לקבל דבר
אלא בגלל מי שהם והרצון ליצור חברה טובה יותר

..."יהי רצון מלפניך ה' אלקינו ואלקי אבותינו שיבנה בית-המקדש במהרה בימינו".

 

 

פרסם כתבה »


תגובות הגולשים לכתבה זו פורסמו 0 תגובות | הוספת תגובה